ירמיהו כ"ד | נבואת התאנים

אחד הדברים שהרב יובל שרלו מדגיש כאשר הוא מלמד תנ"ך, הוא שפעמים רבות הנביא הופך את ההסתכלות המקובלת. הנבואה שלנו היא דוגמא טובה לנבואה שיוצאת כנגד התפיסה האינטואיטיבית בחברה.

הנבואה נאמרת בעקבות גלות "החרש והמסגר" שמתוארת בסוף ספר מלכים, בה נבוכדנאצר הגלה את המלך יהויכין ואת כל שכבת ההנהגה של ירושלים, ומינה את צדקיהו למלך במקומו. כעת ישנם שני פלגים בעם היהודי – חלק מהעם, ולמעשה השכבה הגבוהה שלו, כבר נמצא בבבל, וחלק מהעם זכה להישאר בארץ. איזה מהפלגים הוא ההמשך של העם היהודי? באיזה מהפלגים תלויה התקווה לגאולה העתידית – באנשי יהויכין, החוטא שהקב"ה הביא עליו גלות? או באלו שזכו להישאר בארץ תחת הנהגתו של צדקיהו, עליו נאמרה הנבואה אותה קראנו בפרק הקודם: "בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כ"ג, ו).

מסתבר שהבחירה של ה' ברורה: התאנים הטובות אלו הגולים שיתקנו את דרכיהם בגלות ויחזרו לארץ עם לב לדעת את ה', והתאנים הרעות אלו צדקיהו ושאר יושבי ירושלים. כנראה שהנבואה היא מהתקופה לאחר שצדקיהו אכזב, התקוות שנתלו בו לא התממשו, וה' בחר ביושבי בבל שיהיו ההמשך לעם ישראל.

העם לא חושב ככה. בספר יחזקאל אנחנו נקרא מהי התפישה המקובלת בעם: "אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל יא, טו). יושבי ירושלים לועגים לאנשי בבל, ומסבירים להם שהם רחוקים מעל ה', אין להם מקום בעבודת ה', והארץ שייכת להם. התפישה הזו היא טעות. יושבי ירושלים זכו להישאר בארץ, והייתה להם את היכולת לתקן דרכיהם ולהישאר בה – אבל מתוך תחושה של שאננות מופרזת וסיפוק עצמי הם קלקלו וכעת נגזר על הארץ חורבן והבניה מחדש תהיה מהציבור שגלה לבבל.

גם יחזקאל וגם ירמיהו נאבקים בתפיסה הזו. יחזקאל הנביא הבבלי מנסה לשכנע את יושבי בבל שיש להם עוד תקווה ומקום אצל ה', וירמיהו בארץ ישראל מזהיר את יושבי הארץ שהחורבן מתקרב.