ירמיהו פרק מ | התקווה

בתחילת הפרק אנחנו חוזים באמונה המרשימה בה חדור רב הטבחים הבבלי. הוא הצליח להכניע את ירושלים, אבל מייחס את הנצחון לה' ורואה בעצמו כלי בשליחותו: " וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:  וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם דבר הַדָּבָר הַזֶּה". התפיסה הזו שונה מאוד מהתפיסה שהייתה לאשור כאשר ניסתה להשמיד את ירושלים, אז רבשקה לעג וזלזל בה': "הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו פרק לו, יח). אשור לא הבינו שהם כלי בידי ה' וזכו לנבואות חורבן:  "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי... וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב" (ישעיהו פרק י, ה-ו). הבבלים הבינו שהם רק כלי בשליחותו של ה', ולכן זכו להצלחה גדולה (לפחות בשלב הראשון).  

לאחר החורבן הבבלים ממנים את גדליה בן אחיקם להיות מופקד על ממלכת יהודה. תחת ההנהגה שלו מתחיל נצנוץ של תקווה, והנבואה של ירמיהו על קיבוץ הגלויות ועל פריחתה המחודשת של ארץ ישראל מתחילה. ראשית מגיעים כל מי שהיו ב'שדה': "וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה... וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה". הכוונה היא לאנשים שברחו מן העיר והתחבאו לפני המצור, וכעת מבינים שניתן לחזור למקום יישוב. בשלב השני מגיעים אנשים שברחו למקומות יותר רחוקים: "וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה". מסתבר שלא כל בני יהודה המשיכו להתעקש ולהילחם בבבלים עד הסוף. חלק מהאנשים ברחו לפני המרד, וחלק כנראה ברחו אחרי שהתחיל. זהו מעשה שנראה לנו היום מאוד לא פטריוטי, אבל אז גם אם לא היה דברי הנביא המפורשים, תאם הרבה יותר את הקו הנבואי: אין להלחם בממלכת בבל. מי שנכנעו לבבלים כדברי הנביא, זכו יותר מכולם, אבל מי שלפחות ברחו ולא נלחמו בבבלים זוכים להיות הראשונים שחוזרים לארץ ויוכלו להיות הגרעין ממנו תתחיל הצמיחה בעוד שבעים שנה כשבבל תיפול. 

על התקווה הזו יש איום. המודיעין הצבאי מדווח שמלך בני עמון שלח מתנקש – ישמעאל בן נתניה. הפרק נגמר בכך שגדליה מתעלם מהאזהרות ומסרב לפעול ולהרוג את ישמעאל, כשהמחיר עלול להיות התגשמות התחזית של יוחנן בן קרח: "לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה". חז"ל מאשימים את גדליה בחריפות על ההתעלמות. במדרש על הפסוק מפרק מ"א: "אשר הכה ביד גדליה" דורשים שכל מי שנהרגו נהרגו באשמתו של גדליה: "וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". כשלמישהו יש כוח גדול יש לו אחריות. לא כל טענה היא לשון הרע, ולא כל מעשה שמצטייר במבט ראשון כמעשה טוב הוא אכן כזה. צריך לברור ולבדוק טוב, כדי שהטהרה לא תהפוך לטהרנות והחסידות לא תהיה חסידות שוטה.