יחזקאל פרק לד | נבואת הרועים והצאן

שאלת מפתח שעולה רבות סביב העיסוק בחטאי עם ישראל והחורבן היא השאלה באשמת מי הגיע החורבן – העם או המנהיגים? פרקנו, דרך משל ציורי של רועה וצאן – מציג את שני הצדדים.

בשלב ראשון, האשמה מוטלת על ראשם של הרועים. הרועים מוצגים כמי שעושים את ההפך הגמור מתפקידם: "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ" – הרועים משתמשים בבהמות שהופקדו לשומרן לטובת צרכיהם האישיים – הפקת צמר ובשר, ואת הצאן עצמו לא רועים ולא שומרים עליו. נוסף על כך, הרועים אינם מגוננים על הכבשים החלשות: "אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם" – ולא זו בלבד אלא שהם העבידו אותם בפרך: "וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ". בעקבות הזנחת הרועים, הצאן התפזר לכל עבר ונעשה הפקר לטובת מאכלם של חיות השדה: "וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה" – והנמשל ברור: הזנחת המנהיגים היא זו שגרמה לגלות.

כנגד הזנחת הרועים, הנביא עובר לתאר את התיקון העתידי – הקב"ה בכבודו ובעצמו ייכנס לתפקיד הרועה: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים: כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ... כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם" (לד, יא-יב).

בשלב שני, החטאים מתוארים באופן אחר: לא כחטא של הרועים אלא כחטא של הצאן עצמו. לא המנהיגים מזניחים, אלא חלק מהצאן מזיק לשווא למשאבים של חבריו. השפיטה כאן היא לא כלפי הרועים אלא בין שה לשה: "וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים". והפסוקים ממש מתארים כיצד חלק מהכבשים משתלט על משאבי המזון והשתיה, ולא זו בלבד – אלא את מותר המשאבים הללו הוא משאיר עכורים ומקולקלים, ולא מתחשב בבאים אחריו: "הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן" - הכבשים הפריבילגיות רועות ושותות להנאתן. אבל החטא כאן הוא גדול עוד יותר – הן לא רק שותות ואוכלות על חשבון חברותיהן, אלא גם רומסות את מותר המרעה ברגליהן הדשא ומעריכות את מותר המים. סתם.

הפתרון למצב זה של חטא בין שה לשה הוא דווקא כן בהקמת רועה אנושי, אבל הפעם רועה צדיק: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם" (לד, כג), כשמעליו נמצא ה', הפעם לא כרועה אלא כא-לוהים: "וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי". ועוד, בהמשך הפסוקים מודגשת מאוד הנוכחות הא-לוהית: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (לד, ל).