יחזקאל פרק לג | בשורת החורבן

פתיחת הפרק היא "תזכורת" לשני נושאים חשובים שכבר הוזכרנו בנבואת יחזקאל בפרק ג' ובפרק י"ח. מסתבר שהחזרה כאן היא מכוונת, ורגע לפני החורבן יחזקאל שוב נדרש לאותן נבואות שמקבלות משמעות חדשה בהקשר החדש. 

נבואת הצופה: הנבואה שעוסקת בתפקידו של הנביא להזהיר את העם מזכירה כמעט מילה במילה את מה שנאמר כבר בפרק ג'. הזמן בו הנבואה נאמרת פעם שניה, הוא רגע לפני החורבן, וייתכן שכעת הנבואה נאמרת בפרספקטיבה לאחור. בפעם הראשונה ה' אמר ליחזקאל שתפקידו הוא להזהיר את העם, בין אם ישמעו ובין אם לא, כהכנה לתקופת נבואה בה לא ישמעו לו. כעת הוא מנחם את יחזקאל בנבואה שסוגרת את התקופה – זה שהעם לא הקשיבו לא אמור לשנות לך – "וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ".

החפץ אחפוץ במות המת: גם הנבואה הזו מזכירה את הרעיונות שכבר הוזכרו בפרק י"ח, וגם הנבואה הזו מצטטת מילה במילה חלקים נרחבים שכבר הוזכרו בפרק י"ח: העבר של הצדיק וגם של הרשע לא משנים כלום והקב"ה מודד את האדם אך ורק לפי המצב שלו בהווה. גם כאן – החידוש המרכזי בנבואה הוא בהקשר. הנבואה נאמרת בתגובה ליאוש קשה בעם: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה". בני העם מרגישים את החטא רובץ עליהם, ולא מבינים איך הם יכולים לחזור לחיות. יחזקאל צריך להדגיש בפניהם את יסודות תורת הגמול הא–להי – הכל פתוח. אם חטאתם אין סיבה להתייאש, תחזרו בתשובה והכל יעלם כאילו לא היה. הבעיה שהעם חווה היא אחת מהבעיות היסודיות בפני כל מי שחוזר בתשובה – הדימוי העצמי של החוטא. המחשבה שזה מי שאני: אדם שעושה את החטא הזה. המחשבה שאני כבר כל כך רע שכבר אין מה להתאמץ לתקן כי ממילא הכל אבוד. יחזקאל מחדש שזה לא עובד ככה, שתמיד האדם נמדד בעבור מה שהוא עכשיו: "כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ". חשוב להדגיש שזה דו כיווני: גם מי שהיה צדיק בתחילת הדרך לא יכול להיות שאנן ולעבור לחטוא כשהוא סומך על מעשיו הטובים בעבר: "בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צדקתו צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת".

לעם ישראל קשה מאוד לקבל את הרעיון הזה: "וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ–דֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן". לדעתי הפער בין התפיסה הא–להית לבין התפיסה של העם הוא בשורש של קיום המצוות והקשר עם ה'. העם רואה את הקשר שדומה ליחסי עובד/מעביד, עם מערכת תגמול וענישה כלכלית, אז ברור שמעשים טובים יתנו שכר, ומעשים רעים יגררו עונש. אם מישהו צבר הרבה 'שכר' אז הוא יקבל אותו, ואם מישהו עשה כל כך הרבה נזק וצבר קנסות, אז הוא יקבל אותו, וזה לא משנה מה יעשו אחר כך. אבל הקב"ה רואה את הקשר איתו כמערכת יחסים. ובמערכת יחסים הסיפור שונה לחלוטין, כי הדבר המרכזי שמודדים הוא מה טיב הקשר עכשיו. נכון שבברית עם מישהו, או ביחסים עמוקים זוכרים את חסדי הנעורים, אבל הדבר הכי חשוב הוא מה קורה במערכת היחסים כרגע. אם מישהו היה יריב, ואז הקשר איתו קיבל תפנית לידידות מופלאה – אז הוא ידיד מופלא. אם מישהו היה חבר קרוב ובגד – אז הוא אויב. הקב"ה מעוניין במערכת יחסים קרובה איתנו ולכן תמיד רוצה שנחזור אליו.

את המסר הזה צריכים בני ישראל לשמוע דווקא רגע לפני החורבן, ודווקא לקראת תקופת הגלות. תמיד יש תקווה לקשר, ותמיד אפשר לחזור לה'.

הבשורה על החורבן: החורבן מגיע, ואיתו משתנה נבואת יחזקאל: "וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד". יחזקאל קיבל משימה להכין את העם לחורבן, כדי שיוכל ללוות אותם בתהליך הבניה מחדש שלאחר החורבן. גם אחרי החורבן, שהוכיח את אמיתות נבואת יחזקאל, עוד יש הרבה עבודה: בארץ, יושבי יהודה לא השתכנעו מחורבן העיר, ועודם טוענים שהם ההמשך של עם ישראל והארץ מגיעה להם: "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". וגם שומעיו של יחזקאל בבבל אמנם מקשיבים לדבריו, אבל לא מוכנים לעשות שינוי בעקבותיו: "וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן ושָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם". המשך הספר יכלול את המאבק של יחזקאל לשכנע את העם שה' נמצא איתם, ולכונן קיום יהודי בגולה.