עמוס פרק ב | על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים

אחרי שבני ישראל שומעים את נבואות הפורענות על העמים ומרוצים מעצמם, מגיעה התפנית המפתיעה – אתם בדיוק אותו דבר. זה מפתיע במיוחד בגלל ההקשר ההיסטורי: המצב הכלכלי והבטחוני בממלכות ישראל ויהודה הוא מצב טוב ברמות שלא נצפו מאז ימי שלמה, ובאופן טבעי שתי הממלכות בטוחות שהן לא רק עשירות וחזקות, אלא גם צדיקות וקרובות לה'.

זה מתבקש: אם מאמינים בשכר ועונש אז הפרשנות הפשוטה למצב בו טוב לך, הוא שה' אוהב אותך. לממלכות יהודה וישראל טוב ברמות, אז הן כנראה צדיקות ברמות. ישעיהו ביהודה (פרקים ב־ו), ועמוס בישראל מנסים להסביר לעם שהם לא מבינים נכון את התמונה. שזה נכון שטוב להם עכשיו, אבל שאם הם לא יעשו את השינוי ומהר, הגלגל יתהפך עליהם והאסון מתקרב. שטוב להם, אבל מתוך הטובה הזו, הם רק מרבים רעה. 

החטאים שעמוס מדגיש הם חטאים חברתיים. מדובר על חברת שפע חזקה שהעשירים בה מדכאים ומנצלים את מי שלא שפר עליהם גורלם. ניקח למשל את הפסוק שפותח את התוכחה: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". מרבית הפרשנים מסבירים שמדובר על דיינים שלוקחים שוחד של נעלים, ובעבור דבר כל כך פעוט מוכרים את הצדיק והאביון. אפשר היה גם להסביר שמדובר על תוכחה כנגד סוחרי העבדים עצמם, או מוכרי הנעליים, שמשעבדים את העניים להיות להם לעבדים במחיר נמוך. מהמשך הספר נראה שמדובר על סיפור אחר:  "וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה:  לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר" (עמוס ח, ד־ו). מדובר על אנשים שמעוותים את המשקלות. עיוות המשקל גורם לעני להיות עוד יותר עני, הוא מדרדר אותו מעבר לקו בו הוא עומד על רגליו, מכניס אותו לחובות, ואז העני נאלץ למכור את עצמו למישהו אחר. הנביא זוקף את החטא – מכירת העניים לעבדים – על האדם המקורי שדרדר אותם. ולמעשה, זוקף את החטא על כל החברה שמאפשרת למערכת כלכלית מושחתת להתקיים בתוכה.  

במהלך התוכחה הנביא מזכיר את חסדי ה', שכנגדם בני ישראל גומלים לו רעה. אחד החסדים הוא גירוש האמורי מפני בני ישראל. הכוונה לגירוש כל עממי כנען בתקופת נחלת הארץ, אבל בניסוח שמייצר לשון נופל על לשון עם הארמיים. עד לדורו של ירבעם בן יואש האויב הארמי שלט בממלכת ישראל שהייתה חלשה ועניה בצורה יוצאת דופן. ה' עשה איתם חסד והם הביסו את הארמים, אך כעת במקום שהארמים ישימו את בני ישראל "כֶּעָפָר לָדֻשׁ" (מל"ב יג, ז) בני ישראל בעצמם "שֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים" כלפי אחיהם.