מלאכי א | הקריבהו נא לפחתך

בכותרת של נבואת מלאכי אין תאריך: "מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי", ובכך אפשר לקרוא את הנבואה שלו כנבואה על זמנית – מסרים אחרונים לעם שמתנתק מהנבואה.  מתוך הנבואות עצמן ניתן להסיק שמלאכי ניבא לאחר תקופת נחמיה, כשבית המקדש עומד על מכונו, החומה מקיפה את העיר, ובכל זאת המצב לא השתנה והעם מרגיש שה' לא איתו. הכהנים עובדים במקדש, אבל העם חש שה"אדון" לא מגיע לקבל את מנחתם. 

הנבואה שפותחת את הספר מתמודדת עם התחושה הזו בעם: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ". העם לא מאמין שה' אוהב אותו, הרי שנים עברו מאז שהמקדש נבנה, ונבואות הגאולה לא מתקיימות. התשובה האמיתית של מלאכי ניתנת לאורך הספר: ה' יחזור להיכלו, והמצב ישתפר, כשאתם תתקנו את עצמכם. אל התשובה האמיתית מקדים הנביא את ההשוואה לאדום – בשונה מאדום, שכאשר הם חוטאים ה' מחריב אותם לעולמי עד, לבני ישראל ניתנת האפשרות לתקן. 

אז מהו החטא שהעם צריכים לתקן? 

מלאכי אומר לעם שעם הדרך בה הם מתנהגים כבר עדיף שיסגרו את המקדש ויבטלו את עבודת הקרבנות, ולטענה כזו יש מקבילות דומות בתנ"ך (עיינו למשל: שמו"א ט"ו, ישעיהו א, ירמיהו ז), אבל הסיבה ייחודית למלאכי – העם לא משקיע מספיק במקדש. לאורך התנ"ך אנחנו פוגשים תוכחות על סדר העדיפויות המוטעה של העם – שמים את הדגש על הדתי והקדוש, ושוכחים את המצב החברתי. אבל כאן התוכחה היא דווקא שהדתי והקדוש נזנח: "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל". הנביא שואל: למלך שלכם הייתם מביאים מנחה כזו? אז למה את המקדש שלי אתם מבזים ככה?

זהו איזון וחידוד חשוב למסר ההתנגדות לקרבנות שמופיע לאורך ספרי הנביאים: זה נכון שהקרבנות לא יכולים לבוא לבד, אבל גם הם חשובים מאוד. כל נביא צריך להתרות בעם על מה שחסר לעם, וכל נביא צריך לתקן לעם את הטעויות שיש בדור שלו. בתקופת ירמיהו וישעיהו העם כיבד את המקדש, והנביא קרא לעם לכבד גם אחד את השני, ובתקופת מלאכי העם זקוק לקריאה אחרת – שיחזרו לכבד את המקדש – ביתו של ה'. 

שתי הקריאות חשובות, ובדור שלנו נדרשות בחברות שונות במינונים שונים. יש חברות בהן תחום החסד צריך חיזוק, ויש חברות שבין אדם לחברו הוא זה שמובן מאליו, ודווקא הפולחני והקדוש הוא זה שנזנח.