מיכה פרק ז | מזמורי סיום לספר

פרק ז' במיכה נאמר כולו בגוף ראשון, ובסגנון "מזמורי" המזכיר מבחינה ספרותית את מזמורי תהילים. נראה שיש כאן נבואות סמויות, שנאמרות דרך הנביא כדובר. החלק הראשון של הפרק הוא קינה קשה של הנביא על המצב הקשה ומחסור התבואה (ז, א) ובעיקר על המצב החברתי המתפורר. הפסוקים מתארים חברה שבה לא ניתן לסמוך על אף אחד: "...מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ: כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ" (ז, ה-ו) – לא ניתן לסמוך אפילו על האנשים הקרובים ביותר, ויש להישמר מפניהם.

אמנם, הקינה נחתמת בציפיה לישועה. הציפיה איננה מנוסחת בלשון של נבואה המבטיחה גאולה על אף הקושי הנוכחי – אלא היא מנוסחת בגוף ראשון מפיו של המקונן, ומראה שאף נושא הקינה חש ברגע זה ביטחון וציפיה לישועת ה'. יש בכך השלמה ניגודית למצב החברה הנזכר לעיל – בין בני האדם לא ניתן לסמוך אפילו על קרובי המשפחה; אבל על ה' ניתן לסמוך: "וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵא-לֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱ-לֹהָי" (ז, ז).

בחלק הבא, הנביא כדובר מראה קבלה של הפורענות כדין מאת ה': "זַעַף ה' אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ" (ז, ט), ומתוך כך מצפה לרגע הישועה: "עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ". הפסוקים בהמשך ממשיכים ומתארים את הגאולה (יד-יז) וחותמים בתיאור שבח לה' על היותו נושא עוון, ובתקווה שיקוים בנו: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (ז, יט-כ).