אללי עליך מרי, שהנחת כל הדור יתום

[1]

כשחלה רבי אליעזר, אותו היום - ערב שבת היה. נכנס רבי עקיבא וחבריו לבקרו והיה ישן בתוך חדרו והם יושבין בטרקלין שלו. נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין שלו ולא הניחו והיה בוכה ויצא הורקנוס ואמר לחכמים: רבותי, דומה לי שנטרפה דעתו של אבא.

- אמר לו: בני, לא דעתי נטרפה אבל דעתך נטרפה שהנחת הדלקת הנר שנתחייבת עליה מיתה לשמים והיית מתעסק בתפילין שאין אתה מתחייב עליהן אלא משום שבות.

כיוון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו. ישבו לפניו בריחוק ד' אמות... והיו שואלים לו בטהרות בטומאות, במקוואות.

אמרו לו: רבי, מה הוא זה? אמר להם: טמא. מה הוא זה? אמר להם טהור. והיה משיב על טמא - טמא, ועל טהור - טהור.

אמר רבי אליעזר לחכמים: תמה אני על תלמידי הדור שמא יענשו מיתה לשמים. אמרו לו: רבי, מפני מה?

אמר להם: מפני שלא באו ושמשו אותי.

ואחר כך אמר לעקיבא בן יוסף: עקיבא, מפני מה לא באת לפניי ושמשת אותי?

אמר לו: רבי, לא נפניתי...

אמר לו: תמה אני עליך אם תמות מיתת עצמך, ויש אומרים: לא אמר לו כלום. אלא כיוון שאמר רבי אליעזר לתלמידיו כך, מיד נמס דמו בקרבו.

אמר לו רבי עקיבא: רבי, מיתתי במה? אמר לו: עקיבא, שלך קשה מכולן.

נכנס רבי עקיבא וישב לפניו, ואמר לו: רבי, מעתה שנה לי. פתח ושנה לו שלוש מאות הלכות בבהרת.

באותה שעה הגביה רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו, ואמר: אוי לי על שתי זרועותי אלו, שהן כשני ספרי תורות שנפטרין מן העולם, שאם יהיו כל הימים דיו, וכל קנים קולמוסין, וכל בני אדם לבלרין - אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה ולא חסרתי מרבותיי אלא כאדם שטובל אצבעו דם, ולא חסרתי מתלמודי לא לכדי שיכחול המכחול מן השפופרת, ועוד שאני שונה שלש מאות הלכות ב"מכשפה לא תחיה", ויש אומרים: שלושת אלפים הלכות ולא שאלני אדם בם דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף... אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: רבי, מנעל שעל האימום מהו? אמר לו: טהור.

והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור עד שיצתה נשמתו בטהרה. מיד קרע רבי אלעזר בן עזריה את בגדיו ובכה ויצא ואמר לחכמים: רבותיי, בושו וראו ברבי אליעזר שטהור הוא לעולם הבא לפי שיצתה נשמתו בטהרה.

לאחר שבת בא רבי עקיבא ומצאו באריסרטיא (בדרך) שבא מחסרי ללוד. מיד קרע בגדיו ותלש בשערו עד שהיה דמו שותת ונופל לארץ והיה צועק ובוכה ואומר: אללי רבי עליך, אללי עליך מרי, שהנחת את כל הדור יתום.

פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, מעות יש לי ואין לי שולחני לרצותן.

(אבות דרבי נתן, פכ"ה, מהד' שכטר עמ' מ'-מא')

"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו הימנו" - תנורו של עכנאי גרם, ונתנדה רבי אליעזר מן העולם. "אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו, ואמרו: מי ילך ויודיענו? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?

- אמר לו: רבי, כמדומה לי שחביריך בדלים ממך.

אף הוא קרע בגדיו, וחלץ מנעלו, ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים, ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה תפח.(בבא מציעא נט.).

"לקה העולם". כמה וכמה טרגדיות נתקפלו בחייו של רבי אליעזר, הן בראשית דרכו והן בסופה. טרגדיה המוצאת את ביטויה הכפול: הן במובן האישי, והן באותו מישור הכאב (שנוסח על-ידי הגל) הנובע מן ההתנגשות של שני ערכים צודקים לכאורה שאינם מוכנים לוותר זה לזה.

הטרגדיה האישית של רבי אליעזר מובלטת על רקע תחילת-דרכו:

מה היתה תחילתו של רבי אליעזר? בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה. פעם אחת אמר: אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו אביו הורקנוס: אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה. השכים וחרש מלא מענה.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, הלך וסעד אצל חמיו, ויש אמרים: לא טעם כלום מו' שעות של ערב שבת עד ו' שעות של מוצאי שבת. כשהוא הולך בדרך - ראה אבן ונטלה ונתנה לתוך פיו, וי"א: גללי הבקר היה. הלך ולן באכסנא שלו. הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים עד שיצא ריח רע מפיו... אמר לו: כשם שיצא לך ריח רע מפיך כך יצא לך שם טוב בתורה... אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר לו פתח ודרוש. אמר לו: איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקוהו התלמידים עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם, ועל כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו.(אבות דרבי נתן פ"ו).

אותו רבי אליעזר שהיה מנודה מתורה עשרים ושתים שנה קם והיה לאחד מגדולי הדור, עד שיצתה בת-קול מן השמים והכריזה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?

ואף-על-פי-כן.

הגמרא במסכת נדה (ז' ע"ב) מעידה: הלכה כרבי אליעזר בארבע. בארבע הלכות - ותו לא מידי.

לא רק טרגדיה אישית יש כאן. רבי אליעזר החל דרכו בבדידות רעיונית מסויימת, עמד כנגד דעתם של חכמי ישראל, וסיים דרכו בבדידות אישית. נידוי שכוון כלפיו אישית ולא רק כנגד דעותיו. נידוי הגורר עימו ניתוק מן החברה, מן התלמידין. "כמדומה לי שחביריך בדלים ממך".

בשוכבו על ערש דוי, זועק רבי אליעזר זעקה גדולה ומרה: עכשיו אתם באים? ולא יכלו תלמידיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו.

בצד זה, בוקעת ועולה נימת רוגז מקולו של רבי אליעזר. רוגז על ירידת כל תלמודו לטמיון. אמנם, אדם גדול עוסק בתורה מתוך רצון להבין ולדעת, אבל בצד זה קיימת בליבו הנטייה להפיץ את תורתו.

רבי אליעזר מצר על עולם התורה המונע עצמו מלקבל את תורתו. שלש מאות הלכות ב"מכשפה לא תחיה" בלבד. ויש אומרים - שלושת אלפים.

אין כאן רק כאב על דילול עולם התורה, אלא כאב אישי המתלווה אליו: "יותר משהעגל רוצה לינק - רוצה הפרה להניק". הרב מבקש להעביר את תורתו עליה עמל שנים ואין איש שם על לב. היש כאב גדול מזה? זהו כאב פיזי, הדומה לאותו כאב הפרה שחלבה אגור בדדיה.

התחושה של "למי אני עמל" הולכת וכובשת לה דרך בליבו של האדם. יש להניח כי אף תלמידיו היו שותפים לכאב. "מיד קרע רבי אליעזר בן עזריה את בגדיו ובכה ויצא ואמר לחכמים: בואו וראו ברבי אליעזר שטהור הוא לעולם הבא. ודמו של רבי עקיבא היה שותת והולך, והיה צועק ובוכה ואומר: אללי עליך רבי.

תחושה של יתמות. "שהנחת כל הדור יתום". לפתע נתמלאו הכל רגשות חרטה "מדוע הנחנוהו בעודו חי?"

תופעה מקובלת היא שהקרובים לנפטר מלאים הרהורי-חרטה ואשמה: מדוע צערנוהו ולא כבדנוהו? כל שכן, כאשר מדובר בעוול שנעשה לאיש גדול, ובאישיות העומדת בדרגתם של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה.

מבלי למעט מנימת הטרגדיה האישית עולה כאן במקביל אף נימה שונה: שתי תפיסות עולם, שסופה - נידויו של גדול הדור.

בראש הסוגיה בבבא מציעא אנו שומעים על מחלוקת שנתעוררה בין רבי אליעזר לרבי יהושע. נתעצמה המחלוקת, ונזקק רבי אליעזר לסיועם של החרוב ואמת-המים, כותלי בית המדרש והדה של בת-הקול.

מהמשך הסוגיה עולה כי המחלוקת הפכה והיתה מחלוקת עקרונית. לא עוד ויכוח פרטני בשאלת הכשר תנורו של עכנאי, אלא מחלוקת שורשית על אופייה של ההלכה ודרכי פסיקתה, כשהפרט הראשוני עליו נחלקו, אותו תנור, נדחק לשוליים.

הדיון מתמקד בשני מישורים הקשורים זה בזה, אך למרות זאת - נבדלים זה מזה:

"לא בשמים היא" - התורה נתונה בידי חכמי ישראל, והם המעצבים וקובעים את דמותה ואופייה. אין זה מודל אוביקטיבי הנתון ומונח בבית גנזיו של הקב"ה. זוהי התורה - ואין עוד מלבדה.

בנקודה זו "מודה" הקדוש-ברוך-הוא: "נצחוני בניי, נצחוני" - הכרעת חכמי ישראל היא הקובעת, למרות שב"תורת הקב"ה" נפסקה הלכה כר' אליעזר.

"אמר רבי ירמיה: כבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול". ולא זו אף זו: "אחרי רבים להטות" - זה כלל גדול בדרכי הפסיקה.

בנקודה זו מתמצית מחלוקת שורשית ועקרונית בין רבי אליעזר לרבי יהושע וסיעתו - "וחכמים מטמאים" - הרוב עומד כנגד רבי אליעזר. ואף שהיה רבי אליעזר גדול הדור, נישא ומרומם מעל חביריו - עומד הוא כיחיד בתוך המסגרת ואנוס להכנע להכרעת הרוב.

מנקודת-ראות שמרנית, הרואה לא רק את הגידור האנטי-ממסדי, אלא את המכלול השלם והמושלם הממסד, - נראית גבורתו של רבי אליעזר כחתירה תחת אישיות המוסד הקיים. הרס החברה התורנית מתוך התעקשות על זכותו של הפרט לעמוד על דעתו. ההסטוריה אינה חסרה מודלים כאלה. סוקרטס עמד בפרץ נגד כל בני דורו, ואעפ"כ המשיך לעמוד על דעתו: במקרהו של רבי אליעזר נתחדדה הבעיה וקיבלה ממד חריף ביותר: גדול הדור נדרש לבטל דעתו מפני דעת הרוב.

הרמב"ן מזהה את מעשה תנורו של עכנאי עם סוגיה אחת בתורה. נאמן לשיטתו, שלא נידו את רבי אליעזר (כדעת רש"י) אלא החרימו אותו, כותב הרמב"ן: "כך היא בעיניי - מסורתו עומדת כנגד מסורתם, ואילו היה בזמן הבית - היה נחשב לזקן ממרא".

יש כאן, לדעת הרמב"ן, התנגשות חזיתית בין סברת רבי אליעזר לבין מסורת חכמים.

והיא גופא קשיא: וכי רבי אליעזר לא ידע פרשת זקן ממרא? הגמרא במסכת סנהדרין (פח' ע"א) מביאה את דעתו של רבי אליעזר: אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו- נהרג.

הרמב"ן מביא את דעת רב האי גאון, ש"אם האחד עדיף על השניים - הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו". וחולק על גישה זו:

"ולא נתחוורו לי דבריו... ובפרק קמא דיבמות גבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן כגון דבית הלל רובא - מאן דאמר לא עשו ב"ש כדבריהן - דהא בית הלל רובא, ומ"ד עשו כדבריהן - כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא - בית שמאי מחודדין טפי קיימא לן כמאן דאמר עשו, אלמא: אם אחד חכם גדול מכל חבריו אין דבריו בטלים. (חידושי הרמב"ן סנהדרין לב' ע"א, מהד' ליפשיץ עמ' כז').

הרמב"ן מקשה על גישה זו מן הגמרא בבבא מציעא, שם מצינו שבטלו דבריו של ר' אליעזר בן הורקנוס למרות שגלוי היה כי אין בדורן כמותו, והוא מתרץ: ושמא יש לומר שר' אליעזר - יחיד במקום רבים היה, ואין דבריו של אחד במקום שניים. אבל רבים ורבים - אין הולכין אחר רוב מנין, אלא אם רצו - הולכין אחר רוב חכמה".

ועדיין הדברים קשים: נאמר שבמחלוקת תנורו של עכנאי לא עמדו החכמים למנין, כיצד ניתן לכנות את רבי אליעזר זקן ממרא?

מתוך עיון בגדרי זקן ממרא עולה, כי החיוב קיים רק כאשר ההמראה היתה דווקא בבית הדין הגדול בירושלים היושב במקומו נדד בית הדין לבית פאגית אין נוהג עוד דין זקן ממרא. "מן המקום" - מלמד שהמקום גורם.

מכאן עולה שאלת הגדרת מעמד הסנהדרין בתקופתו של רבי אליעזר. הרמב"ם קובע כי מצוות קידוש החדש נוהגת דווקא בזמן שהסנהדרין קיים. (פ"ה מהל' קה"ח ה"א) הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות מקשה: והלא מצינו שקידשו את החודש על פי הראייה גם אחרי החורבן?

הגרי"ד סולובייצ'יק מנסה ליישב את התמיהה: שני דינים אמורים בסנהדרין. ישנו "דין סנהדרין" התלוי בישיבת הסנהדרין במקומן, תנאי שהינו הכרחי לכמה הלכות, וישנו "דין סנהדרין" שאינו נבחן ביכולתה הביצועית - להוציא דברים אל הפועל, אלא בראייתם של חכמי הסנהדרין כמעבירי המסורת בישראל. הדין הראשון - נטוע בהלכות סנהדרין,ואילו השני - מקומו בהלכות ממרים.

וממילא, לגבי קידוש החודש מספיק מעמדה של הסנהדרין כמעבירת המסורת.

גישה זו מביאה אותנו לדיון בסוגיית זקן ממרא. האמנם ניתן לחוב חובת זקן ממרא גם בבית-דין, בסנהדרין היונקת כוחה רק מכח העברת המסורת, שמא נוהג הדין רק בסנהדרין שיש לה כוח כפיה מעשי?

רבי אליעזר היה סבור, שכיון שגלתה סנהדרין ממקומה, ולא ישבו החכמים שנחלקו עמו בירושלים - אין הוא חייב לקבל דעתם. חכמים, לעומתו, גרסו: "אחרי רבים להטות" - אף בשעה שאין יושבין בלשכת הגזית.

סוף דבר - נתקבלה דעת החכמים, וכיוון שנפסקה הלכה - הפך רבי אליעזר והיה לזקן ממרא החייב נידוי.

רבי אליעזר לא השלים מעולם עם הכרעה זו, שהותירה משקע של מרירות בליבו. עד שעתו האחרונה, עמד בהתנגדותו לחכמים. כשהטרגדיה אופפת את כל מעשיו. (בניגוד לאותה אמת סינתיזית העולה מן הניגודים ומקפלת בחובה את שניהם, כפי שהגל מתאר).

התנגשות שתי הדעות יצרה את הקרע הכואב שנמשך עד סוף ימיו של רבי אליעזר. מכאן - תובן תגובתם של תלמידיו. רבי עקיבא - כולו קרוע ושסוע. מצד אחד קיבל את נידויו של ר' אליעזר כדבר מחייב, ולא בא יותר ללמוד תורה מפיו (למנודה - מותר ללמד תורה, משא"כ למוחרם, והדבר תלוי בהבנת רש"י והרמב"ן שהובאה לעיל). ומכאן - תחושת היתמות, שבאה עם ההימנעות מלשמוע את תורת הרב.

בכיים של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה משקף לא רק את עגמת הנפש על פטירתו של הרב מן העולם, אלא מבטא גם בצורה חדה את ההשתתפות העמוקה בטרגדיה שאפפה את חייו של ר' אליעזר, כמו גם את מותו.

רגישתם המופלאה של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה נתפרצה החוצה, והיתה לביטוי נפלא לאותו כאב שהיה אצור בליבם בימי חייו של מורם ורבם, אללי עליך מרי - שהנחת כל הדור יתום.