תהילים ח | כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך

המזמור כולל מעטפת ספרותית (אינקלוזיה) שעוטפת את המזמור במסר מרכזי. הפסוק הראשון לאחר הכותרת פותח: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים פרק ח, ב), והמזמור מסיים: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (תהלים פרק ח, י). בתוך המעטפת, המזמור נותן ביטוי לתהיה קיומית מרכזית: מקומו של בן האנוש בעולם. 

המזמור מתפעם מגדלותו של ה' על ידי התבוננות בבריאה. הרמב"ם בנה מהמזמור שלנו יסוד חשוב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (רמב"ם יסודי התורה ב, ב). העוצמה והחכמה שיש בבריאה אמורות להביא את האדם לאהבת ה' והתרשמות מה', אבל יחד עם זאת מביאות אותו גם ליאוש ותחושה של שפלות רוח – מי אני ביחס לכל זה. 

התהיה מועצמת בהמשך המזמור, כשנראה שהמציאות בשטח מתנגדת לחלוטין לתחושת השפלות. למרות שהאדם קטן ביחס לגלקסיה, בכל זאת הקב"ה הכתיר את האדם למלך הבריאה. בני אנוש רודים בחיות ומנצלים את כדור הארץ. בימנו הרחבנו את השליטה גם לשמיים ולמחוזות שמחוצה לכדור ארץ, והשאלה רק מתרחבת. איך זה יכול להיות? 

בספרו "איש ההלכה", הרב סולובייצ'יק (עמ' 64) מתאר את אותן תחושות ומציע שהמזור לתחושת השפלות היא התורה. נדמה לאדם שהוא שפל ולא שווה כלום – "מה אנו? מה חיינו?", אך אז הוא מבין שהקב"ה נתן לו תורה ומצוות, והמשמעות היא שאכפת לקב"ה מאיתנו וממה שאנחנו עושים. או אז, בבת אחת קומתו צומחת והוא מבין ש"אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". הסוד הוא בהבנה שה' הוא זה שבחר בנו. 

המזמור מעניק תשובה דומה. גוף המזמור מדגיש בעיה קיומית – איך האדם, הקטן, שולט בבריאה העצומה. התשובה טמונה במעטפת של המזמור – "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ". האדם הוא קטן, ואם הוא מרגיש שהוא עומד בבריאה בכוחות עצמו, אז הוא באמת יחוש שפל ולא יבין איך הוא אמור לשלוט בבריאה. אם האדם מבין את גדלותו של ה', ומבין שהוא העבד שלו אז פתאום המעמסה לא תיראה כבדה כל כך.