תהילים קז | מזמור יום העצמאות

הרבנות הראשית תיקנה לומר את המזמור ביום העצמאות, וקל להתחבר עם הבחירה בו: המזמור הוא אחד ממזמורי התודה והגאולה המרגשים ביותר. פתיחת המזמור מתכתבת עם שני המזמורים שלפניו, ק"ה וק"ו, וממשיכה אותם באופן ישיר: מזמור ק"ה דיבר על חסדיו הגדולים של ה'. מזמור ק"ו דיבר על על כפיות הטובה שלנו לאורך השנים וחתם בבקשה שה' יחזור ויגאל והפעם נזכור להודות לו: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (קו, מז). מזמור ק"ז ממשיך משם ומקיים את ההתחייבות: "הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:  יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר:  וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם" (קז, א-ג).

למזמור יש שלושה חלקים: החלק הראשון הוא הקדמה, בקריאה לגאולי ה' שמתקבצים לארץ להודות לה'. בחלק השני מפורטים האנשים הפרטיים שצריכים להודות: התועים במדבר, החולים, האסירים ויורדי הים. כל דמות מתמודדת מול אתגר אחר, זועקת לה' וזוכה לישועה, ובסופו של דבר מודה לו בפזמון החוזר: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". חלק זה הוא המקור לדרשת הגמ' (ברכות נד:) שקובעת מי האנשים שחייבים בברכת הגומל. החלק השלישי של המזמור מרחיב את המבט לשלטון ה' על האומה כולה. ה' ששלח פורענות בעקבות החטאים, מפריח את הארץ מחדש: "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם... וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה" (ל"ה-ל"ז) ומרבה את יושביה: "וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת" (מ"א). הרעיון ששוזר את המזמור הוא שליטתו של הקב"ה בחיי הפרט ובחיי הכלל והחובה להודות לו. כך מסיים המזמור בפסוקי חתימה חינוכיים: "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ:  מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" (מ"ב־מ"ג). 

אחת השאלות שהפרשנים התמודדו איתה היא מה הגאולה עליה מודים – גאולה לאומית של עם ישראל, או גאולה פרטית של כל בן אנוש. מצד אחד שמות כמו ישראל, יעקב או ציון לא מוזכרים, ונראה שהמזמור קורא לכל מי שישמע אותו – יהא אשר יהא. מצד שני, ההקשר המקומי בתוך ספר תהילים – כהמשך למזמורים ק"ה וק"ו, וכפתיחה למזמורי הספר החמישי, והמשמעות המקראית של "קיבוץ גלויות", מושכים לפרש את המזמור על גאולת ישראל. במאמר מתוך אתר ישיבת הר עציון  הרב אלחנן סמט מנתח את המזמור ומציע שדו המשמעיות מכוונת: המזמור נועד להיות בבת אחת גם מזמור המתאר גאולה אישית אוניברסאלית, וגם גאולה לאומית – על כל דבר צריכים להודות לה'. 

הרב יואל בן נון (במאמר קצר לכבוד יום העצמאות) מפרש את המזמור כמזמור לאומי שמדבר על גאולת ישראל, ומוצא בו זווית "נבואית" שנועדה לגאולת ישראל בדור שלנו. בניתוח המזמור הוא מדגיש את הקשיים שצצים לאורך הדרך: בחלק השני, בשניים מסיפורי הגאולה האנשים מנסים לעלות לארץ ונתקעים ("תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ", "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּות"), בסיפורים האחרים האנשים אפילו לא מנסים וצריכים לקבל מה' את הדחיפה ("יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת... כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל", "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת... אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם"). גם כשעולים לארץ נתקלים בקשיים פיזיים ("אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה") קשיים של התמעטות ("וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ") וקשיי הנהגה ("שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים"). וכל זה אפילו לא בשביל להגשים את אחד היעודים הגדולים של הנבואות כמו בית מקדש, מלך המשיח או שלטון צדק – בסך הכל לשוב לארץ. זהו הרעיון של המזמור – לא לבוז "לְיוֹם קְטַנּוֹת" – בדרך לגאולה יש קשיים, ועל כל מה שמגיע במהלך הדרך צריך להודות.