תהילים קיח | להודות ולהלל

המזמור חותם את חטיבת ההלל. בשיעור מימי העיון בתנ"ך, רה"י הרב משה ליכטנשטיין מצביע על כך שהמזמור לא רק חותם את החטיבה, אלא מעניק לה זווית חדשה ומשמעותית – הודאה. החלק הראשון פותח "הללויה הללו עבדי ד' (קי"ג, א) וחותם "הללו את ד' כל גוים" (קי"ז, א),  ואילו החלק השני – המזמור שלנו – פותח ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (קי"ח, א) וחותם באותו הפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (קי"ח, כט).  החיבור בין הלל והודאה שגור על פינו ונראה לנו מתבקש, אבל האמת היא שמדובר בשתי תנועות נפש שונות בתכלית. 

ההלל, התהילה והברכה, הם כולם שבח. המוקד של השבח הוא הקב"ה עצמו, ולא צריכה להיות לו זווית אישית:  המשבח מתפעם מהעוצמה ומפיץ את שמעה ברבים. לעומתה, התודה היא תנועה אישית בה אנחנו מודים לקב"ה על הטובה שעשה לנו. אנחנו מודים גם על תוכן הטובה עצמה כמובן, אבל גם על עצם ההתייחסות וההכרה בחשיבות שלנו. לפעמים יהיו מאורעות שדורשים גם הלל וגם הודאה, אבל הדברים לא תמיד יבואו ביחד. 

להבדיל, האדם יכול לראות בניין ענק ומפואר, ולהתרשם מהיכולת ההנדסית שאפשרה ליצור בניין כזה. הוא לא מודה כי זה לא משמעותי עבורו. אם הוא הולך במדבר, ופוגש עובר אורח שנותן לו כוס מים, אין שום התפעלות מהיכולת שהוצגה בנתינת כוס המים, אבל המעשה משמעותי עבורו וראוי מאוד להודות עליו.

החלק הראשון של ההלל הוא – הלל. לכן הוא יכול לדבר על דברים שעוד לא קרו ולשבח בבטחון על עצם הפוטנציאל (מזמור קט"ו) ולכן הוא יכול לדרוש מהגויים להלל גם אם אין להם נגיעה אישית בטובה (מזמור קי"ז), אך במזמור שלנו פונים להודאה ותיאור החוויה האישית – "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (קי"ח, ה). לאורך השיעור הרב מרחיב לגבי מקומות רבים בתפילה ולאורך ספר תהילים בהם השניות הזו מופיעה - מוזמנים לשמוע בהרחבה בקישור המצורף. 

לקראת סוף המזמור אנחנו עוצרים מההודאה וקוראים "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (קיח, כה). בכך חשוב לנו להדגיש שאין להיכנס לשאננות. תמיד צריך עוד ישועה מה', ולמרות שאנחנו מודים לה' על הישועה הראש כבר מופנה קדימה. באופן דומה לכך שבעת השמחה אנחנו נזכרים בעיתות המצוקה (מזמורים קט"ו, קט"ז) אנחנו לוקחים בחשבון שעתות מצוקה כאלו עשויות גם לחזור.