תהילים מט | הישארות הנפש במקרא

המזמור פונה ל"יושבי חלד" – יושבי ארץ החיים, לכל שכבותיהם, העשירים והעניים ומסביר מדוע הוא לא מקנא בעשירים והחזקים. אותם אנשים בוטחים בעושרם הרב וחושבים שהם מוגנים בזכותו, אך לכולם – עשירים ועניים, חכמים וטיפשים – יש סוף אחד ושום הון שבעולם לא יוכל לפדות את הנפש מהמוות: "וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם". אותם חזקים מנסים לגעת בנצח בעזרת המורשת והשושלת שלהם, הם רוצים להיחקק בהיסטוריה ושימשיכו להזכיר את שמם: "קָֽרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת" (השוו: שמ"ב יח, יח). אלא, שכל נסיונותיהם לא יועילו – קברם, שמבטא חדלון גמור, יהיה ביתם הנצחי (מט, יב), ומשם הם לא יבחינו בכבוד וימותו ממש כמו הבהמות: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל־יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".

מיד לאחר תיאורי המוות והחדלון, מגיע פסוק עם תפנית בלתי-צפויה: "אַךְ אֱ-לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה". בניגוד לאותם עשירים וחכמים שמשקיעים מאמצים כבירים בניסיון לצבור כוח, אבל בסוף חדלים ככל שאר האנשים, אותי - אומר המשורר — א-לוהים יפדה מיד שאול, כי הוא יקח אותי אליו. אם יטען הטוען שמשמעות הפדיון מהשאול היא שמירה והשגחה בעולם הזה ובדומה לפסוקים דומים בספר תהילים, נראה שכאן ברור שלא זו הכוונה. הפסוק הקודם עסק בתיאור השאול כסופו של כל אדם (ולא כמציאות חיים רעה בעולם הזה), ובמסגרת העיסוק בשאלה האם יש לאדם נגיעה בנצח. כאן אומר המשורר: אותי א-לוהים יפדה מן הגורל הצפוי לכל אדם, ובכך דווקא אני אזכה לנצחיות.

לאור זה, אולי כך ניתן להבין את הפסוק החותם את המזמור: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (פסוק כא). פסוק זה מהווה מעין פזמון חוזר עבור המזמור כולו. כבר ראינו את הפסוק "וְאָדָם בִּיקָר בַּל־יָלִין" (פסוק יג) שהדגיש את העובדה שאדם, בדומה לבהמה – ישכון לנצח במקום בלי כבוד. כאן פסוק זה חוזר בשינוי קל: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו". פסוק זה אומר בדיוק את ההפך הגמור: אדם – ביקר (=בכבוד). לאדם כן יש אפשרות להיות ביקר ולגעת בנצח, אם רק יהיה צדיק וקרוב לא-לוהים כבר בעולם הזה. אלא שהאדם אינו מבין את העובדה הזו לאשורה, "ולא יבין", ובכך הוא דומה לבהמה.