תהילים פב | משפט האדם מול משפט ה'

המזמור, שמוכר לנו כשיר של יום שלישי, מתאר את האכזבה הגדולה ממשפטם של בני האדם. המשורר קורא לשופטים לשפוט משפט צדק – "פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ" (פסוק ד) אבל מהר מאוד מתאכזב מיכולתם לעשות זאת, "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ". המזמור מדגיש את הפער בין הציפיות מן השופטים לבין המציאות המאכזבת באמצעות משחק מילים על בסיס המילה אלוהים - על בסיס דו המשמעות של מילה זו, כמתארת שופטים מצד אחד, מצד שני כמתארת אנשים נשגבים ומצד שלישי כמילה המתארת את ה'. המשורר חשב שהשופטים האנושיים הם שופטים נכבדים ונישאים: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (פסוק ו) אבל גילה שהם חדלים וכושלים כאחד האדם: "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ" (פסוק ז). תקוות המשורר לזכות למשפט צדק מפי השופטים בני האדם, נגוזה. מכאן המשורר מגיע למסקנתו וקורא לה' להיות זה שמחולל משפט צדק בארץ: "קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם" (פסוק ח).