בראשית | להיות אדם

יצא לאור בדף קשר פרשת נח תשפ"ד 1786 [1] 

פרשתנו, הפותחת את התורה, מתחילה בסיפור הבריאה. במהלך התיאור המפורט של היצירה לפי ימים, ישנו ביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות: "וַיַּרְא אֱ–לֹהִים כִּי טוֹב". הביטוי מתעצם מיד לאחר שהקב"ה בורא את האדם ומברך אותו: "וַיַּרְא אֱ–לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', לא).

תהליך הבריאה הוא תהליך שכולו טוב – כל פרק א' מלא בשבח לבריאה. ישנו ספר קבלי בשם "פרקי שירה" שמשים בפי כל אחד מהברואים שירה לקב"ה על העולם הנפלא שיצר. בשביל שירה זו אין צורך להרחיק עד למעמקי הקבלה, אלא מספיק להתבונן באחד ממזמורי פסוקי דזמרה שאותו אנו קוראים כל בוקר: "הַלְלוּ יָ–הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים… הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ" (תהלים קמ"ח, א; ז). המזמור מונה את כל ברואיו של הא–ל, מן הארץ ומן השמים, שמהללים אותו.

לכאורה הכל מושלם בבריאה. אבל השלמות הזו מתפרקת לקראת סוף הפרשה:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו', ה–ז).

איך מתוך בריאה חפה מרבב ומלאה בטוב נוצר עולם מלא רוע שהקב"ה צריך למחות ולהשמיד כמעט לחלוטין במבול? כדי לענות על השאלה נתבונן בהבדל בין הבריאה כפי שהיא מתוארת בפרק א' לתיאורה בפרק ב'.

וַיֹּאמֶר אֱ–לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ–לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ–לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א', כו–כז).

בפרק א', האדם מתואר כישות נשגבת שנבראה ב"צלם א–להים". אין המקום להאריך כאן בהסבר על משמעות ביטוי זה שעליה נחלקו המפרשים, אבל ברור ברובד הפשוט שבאדם יש תכונה מסוימת שמזכירה את הא–ל; כח היצירה שניתן לו  הוא ביטוי לצלם א–להים שבו, הממשיך את כוח היצירה הא–לוהי – "אשר ברא א–להים לעשות". לעומת התיאור הדגול מרבבה של האדם בפרק הראשון, בסיפור הבריאה השני מובאת תמונה מורכבת יותר של האדם הנברא:

וַיִּיצֶר ה' אֱ–לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב', ז).

זהו אותו אדם שבריאתו מתוארת בפרק הראשון, אך בתיאור בריאה זה הדגש הוא שונה. מצד אחד, לאדם יש נשמת חיים שנפח בו הקב"ה, וכפי שאמרו חכמי הסוד: "מאן דנפח – מדיליה דנפח"; מקור נשמתו של האדם הוא מהקב"ה. אבל מנגד, האדם בסופו של דבר נוצר מהאדמה. תיאור בריאה זה מבליט את הקוטביות שיש בבריאה ששמה אדם, יצור בעל נשמה א–להית שמעפר בא ולעפר ישוב.

חומש בראשית ממשיך ומספר לנו כי האנושות שנבראה חוטאת חטאים כה גדולים, עד שהקב"ה מחליט להמיט מבול על העולם ולכלות את כל העולם שיצר, מלבד נח ומשפחתו. זוהי נקודת מפנה, "בני האדם" הופכים עתה להיות "בני נח". כשהקב"ה מתייחס לבני נח לאחר המבול הוא כבר אומר בפה מלא:

לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (בראשית ח', כא).

הרוע הופך להיות מרכיב שמהווה חלק מהותי מהאדם. יש בכך קיבוע של תיאור הבריאה השני של האדם; למרות נשמתו הא–להית האדם הוא יצור חוטא. בין שני חלקיו השונים של האדם משתרר מתח גדול, האדם שואף להתקרב לא–ל אבל בפועל הוא מתבוסס בחטאיו. ספר קהלת מתייחס לנקודה זו, ומבדיל בין הבהמה לאדם:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱ–לֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ (קהלת ג', יח–כא).

לאדם ולבהמה יש גוף חומרי, הם מורכבים מאותן מולקולות. אולם, לאדם יש נשמה א–להית בתוכו שקוראת לו לעלות מעלה. האדם צריך לעלות מכל הבהמיות שבו ובעקבות נשמתו להתקרב לקב"ה ולדרכו.

הנצי"ב מצביע על פער נוסף בין האדם המתואר בפרק א' לזה המוכר לנו. בסיפור הבריאה הראשון נאמר: "וַיִּבְרָא אֱ–לֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א', כז); הבריאה שיוצר הקב"ה היא האדם. לעומת זאת, בפרק ה' יש חלוקה לשני שלבים: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה', ב). הקב"ה יוצר בריאה ורק לאחר מכן קורא לה "אדם". הנצי"ב מסביר:

אבל לשון נעשה אדם משמעו שאין צריך לקריאת השם, אלא תכונתו מורה כי הוא אדם... מלשון אדמה לעליון (העמק דבר בראשית א', כו).

השם "אדם" משמעותו "אדמה לעליון", האדם מדמה עצמו במעשיו, בתכונותיו ובדרכו לקב"ה. בתיאור הבריאה הראשון, האידיאלי, הנברא מעצם היותו נדמה לקב"ה; לא צריך לקרוא לו בשם "אדם" כי הוא ההגדרה לאדם. קריאת שם היא הצבת ייעוד, לכן בפעם השנייה מסופר לנו שהבריאה נקראת בשם "אדם". האדם הריאלי חוטא, אבל יש לו ייעוד – להיות "אדם" ולהידמות ככל יכולתו לקב"ה. האדם יכול להתגלות כשיא הרשעות, אבל הוא גם יכול להיות בריאה טהורה שכל כולה טוב.

את הניגוד הזה חווינו כולנו בעוצמה בשבוע האחרון. מעשי הטבח והזוועה בעוטף עזה, בהיקף ובעוצמה שאינם ניתנים לתיאור, חשפו את הרוע המזוקק שבאדם. בני אדם, שאי אפשר לקרוא להם כך, הם חיות טרף נוראיות. למולם, כולנו חזינו בהתגייסות הישראלית האדירה, באנשים רבים שקפצו על שדה הקרב כדי לפעול להצלת התושבים, ומסרו את נפשם תוך כדי שהצילו מאות רבות של תושבים מן הטבח הנורא; אנשים מתחננים שיגייסו אותם למילואים, עומדים שעות בתור כדי לתרום דם, אוספים ומגייסים תרומות לאנשי העוטף ששרדו את התופת ופונו, ולחיילים.

בשנה האחרונה שקענו בויכוחים רבים בתוכנו על דברים שנראים לנו היום זוטרים ובלתי חשובים. וברגע האמת, מתגלה אותו כוח מיוחד שיש בכנסת ישראל: היכולת להתלכד באחת, דבר שאין לו אח ורע בעוצמות שבו, בשום אומה ולשון שבעולם. המלחמה פרצה בשמחת תורה. ברכת קדושת היום של כל המועדים פותחת בפסקה:

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אותָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרומַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁונות וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְותֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבודָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ.

הקב"ה בוחר אותנו, אוהב אותנו ורוצה בנו – אלו שלושה שלבים בהתקשרות הנוצרת בין עם ישראל לקב"ה: בחירה אהבה ורצייה.

בהמשך הפסקה מופיעות שלוש פעולות או משימות שהקב"ה דורש מכנסת ישראל: "רוממתנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך".

כנגד 'בחרתנו מכל העמים', מודגש 'רוממתנו מכל הלשונות'; אין זו בחירה גרידא, זוהי משימה להיות מרוממים מכל לשון, לראות ולהפנים את המשמעות של האנושות, את שאיפת הצדק, האחריות, המשפט והצדקה.

כנגד 'אהבת אותנו', מודגש 'קרבתנו לעבודתך'; אהבת ה' אותנו ואהבתנו אותו, באה לידי ביטוי ב'תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת', היא ברכת האהבה שאנו מברכים פעמיים בכל יום תמיד.

כנגד 'רצית בנו' – נתקן לאמר 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך', היא עבודת המקדש והקרבנות: 'רצה ה' א–להינו בעמך ישראל... והשב את העבודה לדביר ביתך'. הרצייה של הקב"ה, במעלתה העליונה, מביאה לדבקות העליונה שמתבטאת בעבודת הקרבנות במקדש, אצל האדם המקריב והמתקרב בו זמנית.

ומשפט הסיום שממצה את הכול: 'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'; 'ושמנו קראת בשמך', עם ישראל בהווייתו ובקיומו מנכיח את הקב"ה במציאות, עם ה' משרה את השכינה בתוך המציאות, הוא שאנו אומרים "ישראל מרכבה לשכינה".

מתוך זיקה מופלאה זו של העם ה'נקרא בשמך' ושל עם 'קוראי בשמך', אנו זועקים אליו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ", "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ".
 

[1] השיחה נאמרה בשבת הקודמת, שבת בראשית תשפ"ד, שבוע אחרי פרוץ המלחמה חרבות ברזל, וסוכמה ע"י יונתן ויס. הסיכום עבר את ביקורת הרב.