התורה ומהותה (2)

התורה – סדר העולם

בפרק הקודם עברנו מסוגיית המידות והמוסר לסוגיית התורה על פי המהר"ל. חזרנו להקדמת המהר"ל לספר דרך חיים, שבה נידון היחס בין המוסר והתורה, והפעם דלינו מתוך הדברים את הגדרתה של התורה עצמה. ראינו כי התורה מביאה לדבקות בקב"ה, ושבהכרח היא עצמה אלוקית, שכן יצירה אנושית אינה יכולה להביא את האדם לדבקות בקב"ה שמצוי מעבר לגבולות העולם הזה. על עומק הגדרתה של התורה עמדנו לאור הביטוי כי התורה היא "אצולה" – מושג שלקוח מתורת הסוד, ופירושו שהתורה היא גילוי ישיר של הקב"ה. היא אינה דבר חיצוני שהקב"ה יצר והכין עבורנו, אלא כביכול הופעה של הקב"ה ממש.

ממד עקרוני נוסף של התורה, נידון בפרק הפותח את נתיב התורה. כמו לאורך כל ספר נתיבות עולם, גם נתיב התורה נפתח בפסוק מספר משלי:

ויורני ויאמר יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה (משלי ד'). שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר כאשר נתן התורה אל האדם אמר השם יתברך אל האדם יתמך דברי לבך, כלומר התורה שהיא דברי השם יתברך יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים ותשמור מצותי וחיה. כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו שהוא עוסק בתורה והיא עם האדם.

ומה שדברי תורה תומכין כל העולם, דבר זה מדברי חכמים שאמרו (שבת פ"ח ע"א) כי לכך הוסיף ה"א בששי לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. ואם כן דברי תורה מחזקים ותומכים הכל עד שיש לעולם קיום, וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג ואיך יהיה נוהג ואיך יהיה מסודר במעשיו וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם עד שהתורה היא סדר הכל, רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה, כי אי אפשר זולת זה כי על האדם מוטל לשמור את הסדר הראוי לו ולכך הדבר הזה נגלה במפורש לאדם, אבל סדר כל העולם כולו גם כן הוא בתורה שאין התורה רק סדר מציאות העולם בכללו. וזה שאמרו במדרש (בראשית רבה פרק א) שהיה מביט בתורה וברא את עולמו, רצה לומר שהתורה בעצמה היא סדר הכל, ולכך כאשר רצה השם יתברך לברא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה שהיא סדר הכל וברא את עולמו. ומפני שהתורה היא סדר כל העולם, כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר, כמו שהיא התורה היא סדר אחד כי התורה אחת היא... (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק א)

המהר"ל מביא את דברי חז"ל ש"כל מעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד שישי בסיוון", וכדרכו ניגש לאמרה מתוך נקודת מבט עקרונית, ומרחיב את הפרספקטיבה כלפי הסוגיה. במבט פשוט, בריאת העולם הסתיימה בתום ששת ימי הבריאה. הקב"ה שבת בתום הבריאה, ומכאן ואילך העולם מתנהל בעצמו. אולם המדרש בא ללמד שממבט יותר עמוק ניתן לומר שהבריאה עוד לא הסתיימה, עדיין חסר משהו מהותי בעולם. אפשר היה לחשוב שהעולם כבר היה קיים באופן מלא, והקב"ה הוסיף לו תורה; אולם באמת בלי התורה חסר משהו יסודי בעצם בנינו של העולם, והוא על סף תוהו ובוהו. זהו מרכיב מרכזי בתוכנית הבריאה מעיקרה.

בהמשך המהר"ל טובע מושג: התורה היא "סדר האדם" ו"סדר העולם". במבט ראשון המושג 'סדר', אינו נשמע כמו מושג מהותי אלא כמו עניין טכני של ארגון והתנהלות מוקפדת. מה משמעות מושג הסדר לפי המהר"ל, ומדוע הוא זה שמגדיר את התורה?

את עיקרון "סדר העולם" לומד המהר"ל ממדרש יסודי נוסף, שלפיו הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה אינה רק פרט נוסף בעולם, וגם אינה רק מרכיב מרכזי בעולם, אלא היא התוכנית האדריכלית של העולם כולו. לפי הציור השטחי יותר, במשך יותר מאלפיים שנה התקיים עולם בצורה יציבה, ובנסיבות הסטוריות מסוימות החליט הקב"ה לתת לעם מסוים תורה. המדרש מלמד מבט עמוק יותר - התורה קדמה לעולם, והיא העולם הרעיוני שממנו נובעת כל הבריאה. העובדה שהיא מופיעה בעולם אחרי כל הבריאה לא באה ללמד שהיא רכיב ספציפי בתוך מעגל אירועים רחב, אלא מלמדת על כך שהעולם היה צריך להתקדם בתהליכים ארוכים של אלפיים שנות תוהו ולהבשיל, עד שיגיע למצב שבו יוכל להתודע אל התורה אלקית, שעמדה בבסיס העולם עוד בטרם נברא.

מה משמעותו של המושג 'סדר'? המהר"ל מנסח משפט קצר שבו טמון המפתח להבנת מושג הסדר: "כל דבר שהוא מסודר – הוא דבר אחד מקושר". מה זה 'דבר מקושר'? מצב של קשר קיים רק אם יש שני דברים לפחות שהקשר מקשר ביניהם, אז מה זה 'דבר אחד – מקושר', האם אין כאן סתירה פנימית?

כאן משמעות המילה 'סדר'. כשיש כמה דברים, והם מסודרים בסדר כלשהו, הם מתקשרים על ידי הסדר ונעשים דבר אחד. הסדר שיוצר את הקשר יוצר גם את האחדות. לשם דוגמה, אם אדם נכנס לחדר ורואה בו כיסאות זרוקים ושולחנות הפוכים, הוא אינו יכול לדעת מה עניינו של החדר הזה ולמה הוא משמש. לעומת זאת, אם השולחנות מסודרים בשורות, ויש כיסאות מאחורי כל שולחן, האדם הנכנס לחדר יזהה שזו כיתה. הסדר של החדר מעיד על מהותו וייעודו, על הרעיון האחד שמארגן אותו. המטרה של החדר מכתיבה כיצד הוא יהיה מסודר.

בממד הגלוי העולם שלנו הוא עולם של ריבוי. יש בתוכו הרבה כוחות שונים זה מזה, שלפעמים גם מתנגדים ונלחמים זה בזה. הקביעה שיש סדר לעולם מלמדת שיש קשר בין הפרטים הרבים שבו, ויכולה להיות לו מגמה שכל אחד מפרטיו השונים נוטל בה חלק, ויחד הם מביאים להגשמתה.

האמירה שהתורה היא סדר העולם, משמעותה שמאחורי כל ריבוי הנבראים שכל אחד יכול להתפס כעומד לעצמו מפורד מחבריו ועסוק בעניניו שלו בלבד, מצוי רעיון אחד שהיא המגמה והייעוד שלפיהם מוכתב ומסודר העולם כולו.

ניקח למשל פסוק שעל פניו מבטא בלגן: "והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום, ורוח א-להים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). במבט ראשון הפסוק חושף את הריבוי והפירוד שבעולם. אבל חז"ל דורשים שבתוך כל הבלאגן שוזרת רוח אלקים אחת את המאורעות. בפסוק הזה רמוזות ארבע מלכויות ("תהו זו בבל... ובהו זה מדי..." בראשית רבה ב), והרוח היא "רוחו של משיח". כלומר, כל הכוחות המופיעים כביכול בערבוביה הם חלק ממהלך היסטורי אחד שיש לו תכלית. גם האדם הפרטי מלא בכוחות שונים, והתורה מלמדת כי הוא ישות אחת, בעלת מטרה אלוקית.

תפקידה של התורה כסדר העולם מתבטאת לא רק בפסוקים מיוחדים שבהם היא מסמנת מה ייעודה של הבריאה (כמו למשל בפסוק 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'). גם בפרשיות הרציפות של המצוות בא לידי ביטוי יסוד זה. כשהתורה אומרת לאדם כיצד לנהל את חייו על ידי כל המצוות המעשיות, היא מסדרת את חייו לפי הסדר המעשי הנכון שנגזר מתוך הייעוד הכללי שהיא מסמנת.

אפשר היה להבין את המצוות כאוסף של פרטים נפרדים – בכל סיטואציה שהאדם נמצא בה, התורה אומרת לו מה עליו לעשות. אולם לפי המהר"ל, המצוות אינן הוראות נקודתיות רבות אלא מערכת אחת. הן מחברות את כל ענפי חייו של האדם לעמוד שדרה אחד. ללא התורה, האדם מוצא את עצמו מורכב מכוחות רבים, רוחניים וחומריים, גבוהים ושפלים, שאין קשר ביניהם; התורה נותנת לאדם את המגמה האחת, שתוביל אותו ואת העולם כולו אל ייעודם, שיהיה ה' אחד ושמו אחד.

כדי לחיות חיים אחדותיים, צריך לקיים מצוות. כל עוד האדם רק מבין שיש מגמה, היא נשארת בשכלו בלבד; רק כשהאדם מקיים מצוות מעשיות, המגמה הזאת מניעה את כל חייו ממש. כך כל צד וצד בחיי האדם נוטל חלק בהתקדמות אל הייעוד.

לקראת סוף הפרק כותב המהר"ל:

ולכך אמר ויורני ויאמר יתמך דברי לבך, השם יתברך הורה לאדם תכלית האחרון איך להגיע את האדם אל העולם הבא, כאשר יתמוך דברי לבך ואז האדם דבוק בתורה המגיע אל תכליתו הוא העולם הבא. כי כשם שהתורה היא סדר עולם הזה כך התורה היא סדר עולם הבא, כי הכל נברא בתורה הן עולם הזה והן עולם הבא, ולכך אמר השם יתברך יתמך דברי לבך, בזה דבק האדם בעולם הבא להגיע אל תכליתו האחרון.

כאן מגיע המהר"ל לנקודה שראינו בשיעור הקודם, שהתורה מביאה את האדם אל מעבר לעולם הזה. הסדר נועד לא רק כדי לארגן את העולם הקיים, אלא בעיקר כדי להוביל את העולם הזה אל העולם הבא. הדברים נוגעים לציר ההיסטורי של העולם, שהוא ציר של התקדמות, וגם הוא מסודר על פי התורה. כמו המצוות, כך גם ביחס למאורעות ההיסטוריים, יש סדר אחד שמוביל את כולם. התורה אינה מפרטת לנו את סדר המאורעות והדורות כפי שהיא מפרטת את המצוות, אך גם לגביהם היא הסדר, היא הציר האחד שעליו מסודרות כל ההתרחשויות. ציר זה אמנם אינו בולט בפרשות המצוות, אך הוא ניכר ממהלך ההתרחשות שמלוה את המצוות לאורך חמשת חומשי התורה, וגם ממהלך התנ"ך כולו. את הציר הזה מבאר המהר"ל בהרחבה בספר נצח ישראל, ובספר נר מצווה. הוא עוסק בעניינן של כל ארבע המלכויות, ובפרט במלכות יוון (נר מצווה) ובמלכות אדום-רומי (נצח ישראל. במידה מסוימת, ספר "אור חדש" מבאר את המלכות השנייה, פרס). המהר"ל הקדיש ספרים שלמים לביאור המהלך ההיסטורי, מתוך הבנה שהוא מסודר בסדר אחד, ומתוך ראיית חשיבותו הגדולה, לגילוי אחדות השם.

המהר"ל אינו מסתפק באמירה שהתורה היא הסדר המוביל לעולם הבא, אלא מציין שהיא "סדר העולם הבא" עצמו. התורה היא חכמה אלוקית, ועל פיה מתנהלת המציאות האלוקית של העולם הבא. בעולם הזה יש פער בין האדם ובין המציאות האלוקית, ולכן התורה מורה לו כיצד להיחלץ מהמרחב החומרי ולהתקדם אל מעבר לו ולדבוק בעולם הבא, ואילו בעולם הבא – האדם יהיה אזרח בתוך המרחב האלוקי, שמתנהל כולו לפי התורה.

אפשר היה לחשוב שהתורה באה כל מנת לפתור את הבעיות האנושיות בעולם הזה. כך עולה במבט ראשון לאחר מעמד הר סיני, כשבאה מיד פרשת משפטים ועוסקת בהסדרת הסכסוכים החברתיים. אולם לאחר מכן באה פרשת תרומה, עם הציווי לבניית המשכן, ואז מתברר כי לתורה יש מגמה עליונה יותר. היא אינה מסתפקת בקיומה של חברה תקינה, אלא מעפילה לקומה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כך מתברר גם לפני מתן תורה, כשיתרו תוהה מדוע משה מקדיש את כל יומו ליישוב סכסוכים בין בני ישראל. משה משיב לו שהעם בא אליו "לדרוש אלוקים"; המטרה אינה ליישב סכסוכים פרטיים אלא להעלות את האדם אל המרחב האלוקי, ולסדר גם את חייו החברתיים לפי הנורמות של המרחב האלוקי. פרשת משפטים אינה דרך לפתור את בעיות הארץ, אלא יותר מזה – דרך לכוון את החיים הארציים לפי הרצון האלקי הקדוש.

התורה האלוקית – והאדם

עד כה ראינו כיצד המהר"ל משגיב ומרומם את התורה. הוא מבאר כי התורה היא אלוקית, מעל ומעבר למושגים האנושיים ולמטרות הארציות. לאור זאת עולה השאלה: אם כן, מדוע התורה אינה נחלתו של הקב"ה בלבד? כיצד מתאפשר מגע של האדם עם תורה עליונה שכזאת?

את השאלה הזאת המהר"ל אינו מעלה במפורש, אך מי שמעיין בספר תפארת ישראל לכל אורכו – מגלה שזהו הנושא המרכזי שביסוד הספר. ספר תפארת ישראל כולו מוקדש לעניינם של התורה ומעמד הר סיני, אך בפרקים הראשונים הנושא המרכזי אינו התורה, אלא הקשר של נפש האדם אל התורה. נראה לדוגמה את פרק א:

הנבראים אשר ברא ה' יתברך בעולמו, כלם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו, וכל אחד - לפי מעלתו וחשיבותו - גודל פעולתו. הנה השמים וכל צבא השמים, כולם פועלים; מסבבים הרקיע, ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים; הארץ היא שפועלת ומוציאה צמחה, וכל אשר הוא יוצא מן הארץ - היא פועלת. וכן המים פועלים - מרוים ומצמיחים האדמה. והרוח גם כן מגדל הכל, כמו שהוא ידוע. וכן האש, כמו החמה, מחמם ומגדל הכל. וכן כל בעלי חיים וכל המינים שבעולם, "לא תוהו בראה" (ר' ישעיה מה, יח), רק נאמר עליהם (בראשית א, כח) "פרו ורבו ומלאו את הארץ". עד שאין אחד בטל, והכל פועלים בעולם אשר נבראו בו. וכל פעולה היא מתיחסת אל הפועל; כי החמימות - אשר הוא פעולת האש - מתיחס אליו. וכן הקרירות מתיחס אל המים, אשר פועלים הקרירות. וכן בכל הדברים מתיחסת הפעולה אל הפועל.

ומעתה האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית, רק נפשו נפש שכלית, לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים, שאין נפשם רק טבעית, מחויב שיהיה לו פעולות מתיחסות אל נפשו השכלית הא-לוהית, ויהיו לו פעולות שכליות א-להיות. (תפארת ישראל פרק א)

כל פרט בעולם הטבע פועל את פעולתו, כל אחד לפי טבעו ותכונותיו. השמש מחממת, האדמה מצמיחה, המים מרווים. לאור זאת, מצופה שגם לאדם תהיינה פעולות שהוא יפעל בהתאם לתכונות המייחדות אותו. כיוון שלאדם יש נפש שכלית אלוקית, הוא אמור לפעול בהתאם. כעת נשאלת השאלה מהן הפעולות המתאימות לנפש שכלית. אמנם יש צדדים שבהם האדם שווה לבעלי החיים, ומכוחם נגזר שתהיינה לו פעולות קיומיות כגון תזונה והתרבות, אך חייבות להיות גם פעולות שמאפיינות את הנפש השכלית הייחודית שבו. לכן כל המלאכות שהאדם עוסק בהן, כגון בנייה או אפייה ובישול, אינן מייחדות אותו, כי הן מיועדות רק לדאוג לקיומו. למעשה, כולן מיועדות להתמודד עם חולשות ובעיות שהאדם נתקל בהן במציאות – הצורך של האדם לייצר לעצמו בית בגד ומזון כדי להתקיים.

הפעולות ששייכות לנפש האלוקית שבאדם הן המצוות. אלו הפעולות שהאדם עושה לא כדי להתקיים ולפתור את בעיותיו הארציות, אלא כדי לממש את התכונה הנפשית שלו. הן מביאות לידי ביטוי את מדרגת החיים שמעבר לעולם הזה. ביתר פירוט נוכל לומר ששבע מצוות בני נח מביאות לקיום שלם בעולם הזה, ואילו תרי"ג מצוות מובילות את האדם למרחב העליון יותר.

מדוע המצוות אינן טבעיות לאדם?

לאור זאת, כשם שבעלי החיים פועלים את פעולותיהם באופן טבעי, מתבקש היה שגם האדם יעשה את הפעולות האלוקיות מטבעו. מדוע הוא אינו מקיים אותן מעצמו אלא נדרש לקבל עליהם ציווי אלוקי? המהר"ל משיב לשאלה זו:

ואם תשאל ותאמר, אם כן הרי כל הפעולות המיוחדות לכל אחד ואחד מן הנבראים, הפעולות מתחייבות ממנו מעצמו, ואינו משנה פעולותיו. ולמה לא נמצאו גם כן פעולות האלקיות - הם המצות - מן האדם מעצמו. דבר זה אין שאלה, כי אם ראוי שיהיו אלו הפעולות באות מן האדם, הלא יצר הרע שברא באדם הוא מביאו אל הפעולות הרעות, שבאות ממנו מצד יצר הרע שבו. ועל זה הוכיח משה רבינו עליו השלום את ישראל, ואמר [דברים לב, א] "האזינו השמים וגו'", כמו שיתבאר בפרקים הבאים (פרק ד), להודיע שאין זה לפי הסדר כלל. כי לפי הסדר השכלי, ראוי שיתחייבו הפעולות מן כל נברא ונברא כפי מה שראוי. ואל האדם שנפשו אלקית שכלית, ראוי לו פעולות מיוחדות, והם פעולות המצות שבתורה, רק כי היצר הרע מעכב. (תפארת ישראל שם)

המהר"ל מסביר שאמנם יש באדם צד אלוקי, אך יש בו גם יצר הרע שמושך אותו לצד הנגדי. המתח בין שני הצדדים מעמיד את האדם במצב מורכב. מצד הנפש הפנימית שבו, המצוות מתאימות לו ושייכות אליו; אך מצד היצר שבו, יש לו גם נטיות ורצונות נמוכים, והוא מנהל דו-שיח איתם. בעקבות זאת, הוא אינו חש את המצוות בתור ההתנהגות הטבעית והמתבקשת, שנובעת ממנו באופן טבעי בלי שום מעצור.

נוסיף בקצרה כי לאחר מכן, המהר"ל עוסק בהבדל בין ישראל לעמים על פי אותו העיקרון. כיוון שכל אדם הוא בעל נפש שכלית, הרי שבכל אחד גנוז הפונטציאל לממש את השלמות האלוקית. אולם מכוח המתח בין שני הצדדים, האלוקי והחומרי, התגבשו בעולם שתי תרבויות: תרבות אומות העולם שבחרו להיות אזרחי העולם הזה ולהעמיד את ממדי העולם הזה במרכז חייהם, ותרבותו של עם ישראל שמתמקד בצד האלוקי ומעמיד אותו במרכז חייו. לכן, אף שהפוטנציאל האלוקי טמון גם אצל אומות העולם, הם מקיימים רק את מצוות בני נח ונשארים בגבולות העולם הזה, ואילו ישראל מקיימים את תרי"ג המצוות המממשות את הנפש האלוקית. מובן שסוגיית היחס בין ישראל והעמים רחבה ועמוקה הרבה יותר, ולא נעסוק כאן בכל היבטיה, אלא נמשיך ונעמיק בתורה ומהותה לפי ספר תפארת ישראל, בשיעורנו הבא. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם
עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ד