הסנה הבוער | 1 | אוזן כרויה לייסורי עם ישראל
זמן־מה לאחר שמשה מצטרף למשק ביתו של רעואל פרעה מת. הגזירה המרושעת של פרעה נגד התינוקות הזכרים מתבטלת עם מותו – לא נשמע עליה עוד. אך עם ישראל עודנו מתייסר בכבלי השעבוד; נאקותיו ובכיו עולים השמיימה, ונתקלים בקב"ה.[1] ארבעה ביטויים שונים לסבלם של ישראל (אנחה, זעקה, שוועה ונאקה) מנערים את א-להים משלוותו,[2] ובעקבותיהם מתבצעות ארבע פעולות: הקב"ה שומע, זוכר, רואה ויודע. הפרשיה הקצרה (שמות ב', כג–כה) מסתיימת במילים "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים", סיום חידתי שרומז להיכרות הקרובה – והאמפתית – של הקב"ה עם מצבו של עם ישראל.[3] הקב"ה נכנס לסיפור, הגאולה הא-להית המיוחלת ממתינה בהישג יד – אבל היא לא תבוא מיד.
משה הרועה
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג', א)
כאן הסיפור מחזיר את תשומת הלב למשה, וכך רומז שישועת ה' תבוא דרך האיש הזה, שהציל את העשוקים בפרק הקודם. אך המושיע לשעבר שלנו ניתק את עצמו מהעם שאליו השתייך. משה מבלה כעת את ימיו כמתבודד ממש, ורועה את צאן יתרו במדבר.
הפרשנים נחלקו בשאלה מה חיפש משה על קרקע המדבר השוממה. אולי הוא פשוט התרחק ממגע עם החברה האנושית, שהתגלתה כמקור לאכזבה בלתי פוסקת. לדעת רש"י, משה נמנע באדיקות מעצם האפשרות שיעשה דבר מקולקל כלשהו, ולכן הוא רועה את העדרים של יתרו בשטח שאינו שייך לאף רועה אחר בוודאות.[4] הספורנו מעיר שמשה מגיע בסופו של דבר להר הא-להים, ומציע אפשרות שלפיה משה למעשה חיפש אחר א-להים, או לפחות חיפש בדידות שתאפשר לו התפתחות רוחנית שלווה. נראה שרש"י וספורנו חולקים על המטרות המרכזיות של משה, ואולי גם תוהים על הסיבה שבגללה הקב"ה בחר במשה להוביל את האומה. הספורנו מציע שמשה נמצא במסע של חיפוש רוחני, שמוביל אותו בסופו של דבר להתגלות בסנה, ואילו רש"י שם את הזרקור על איש הצדק שפגשנו בפרק הקודם, ורומז שהתנהגותו המוסרית של משה היא זו שמשכה את תשומת לבו של א-להים.
בכל מקרה, המקצוע שמשה עוסק בו אינו בלתי שייך לסיפור: רעיית הצאן מכוונת את משה לתפקיד מנהיגותי וגם מובילה אותו לקב"ה. הטיפול בעדרים מסייע לרועים לקנות כישורים כמו טיפוח ואמפתיה, הנחוצים לכל מנהיג מוצלח. לעתים קרובות התנ"ך קורא למנהיגים, בהשאלה, "רועים".[5] לא במקרה משה ודוד – שני המנהיגים המוערכים ביותר בתנ"ך – היו רועים קודם שנכנסו לתפקיד מנהיגותי. כמו שאנו לומדים מהסיפור של דוד, הרועה האידיאלי דואג לכל פרט בודד בעדר שלו, ומוודא שכל אחד מהם מוגן ובטוח:[6]
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו" (שמואל א י"ז, לד–לה)
במדרש מציירים דיוקן דומה של משה, ומתואר כיצד משה מצא את דרכו לסנה הבוער כשעקב אחרי כבשה תועה:
כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית [=מקום מחסה]. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: "אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה!" הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל!" (שמות רבה ב', ב)
הקב"ה, המגן על עמו ומטפח אותו, מכונה גם הוא "רועה" לעתים קרובות.[7] כשהוא משבח את הצלתו של הקב"ה, הפסוק בתהלים ע"ז, כא מטשטש את הגבול בין תפקידו של הקב"ה כרועה לבין תפקידו של משה: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
רעיית צאן יכולה לקרב את האדם לא-להים, הרועה הדואג הטוב ביותר: מי שמחקה את א-להים יוכל להכיר אותו.[8] נוסף על כך, רעיית צאן היא מקצוע בודד; לרועה יש מספיק זמן להרהר בטבע ולהגות בעניינים קיומיים בשלווה. אין פלא שבעקבות רעיית הצאן משה נמשך באופן בלתי נמנע ל"הר הא-להים", שם הוא זוכה להתגלות.
סנה בוער ואינו נאכל
בפסוק ב' נגלה למשה מלאך עטוף באש בוערת הנמצא בתוך שיח. פסוקים ב'–ד' חוזרים ומדגישים את השיח החשוב הזה, המופיע תמיד לאחר ה' הידיעה: "הסנה". בניסוח אמנותי עדין, המילה מופיעה במקום שונה בכל אחד משלושת המשפטים המרכיבים את פסוק ב'. הסנה מופיע בסוף המשפט הראשון, באמצעו של השני, ובפתיחת המשפט השלישי:
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ.
וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
נראה כי קישוט ספרותי חכם זה מתאר את משה מתקרב בהדרגה אל הסנה, השיח החשוב. הסקרנות וכושר ההבחנה של משה גורמים לו לסטות מהדרך ולחפש את הסנה שנשרף אך לא נאכל. ואז, כיוון ש"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת", ה' קורא למשה.[9]
סמליות רבה סובבת את השיח הבוער. תמיהתו של משה ("מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?") נותרת ללא מענה, ומטילה על פרשנים מאוחרים יותר לנסות ולהציע פשר למראה המוזר. אכן, הסנה הבוער גרם לשפע של פירושים. את הפירושים האלו אחלק לשתי קטגוריות כלליות. גישה אחת רואה בסמליות של השיח חלק מסיפור המינוי, שבו משה נקרא לקבל על עצמו את תפקיד המנהיג. ברוח זו, המדרשים מסבירים שהסנה הבוער טומן בחובו מסר למשה; הסמליות שבו נועדה להצביע על הנחיצות הדחופה של משימתו ולהניע אותו לקבל על עצמו את המנהיגות. גישה שנייה מעדיפה להתמקד בכך שזהו המפגש הראשון בין משה לא-להים. כאן מתחיל מסעו הרוחני של משה; התוצאה יוצאת הדופן של המסע הזה (ראו למשל, דברים ל"ד, י, שם נאמר שמשה הוא הנביא הטוב ביותר שיהיה אי־פעם לישראל, במונחי הקשר שלו עם א-להים) מחייבת את הקורא להתעמק בדרך שבה הוא התחיל. ללא ספק, יש לקרוא את הסיפור הזה בשני המישורים. נבחן את היתרונות של כל אחת מהגישות האלו.
הסנה הבוער: המינוי של משה
איזה מסר משה אמור להפנים כשהוא צופה בשיח שנשרף אך לא נאכל? הסנה הבוער מציע למשה מבט מטאפורי חטוף על האומה הלחוצה והסובלת. הקב"ה מציג למשה, שעליו תוטל בקרוב המשימה לשחרר את עם ישראל מעבדות, מראה שנועד לעורר בו תחושות אמפתיה, חמלה ודחיפות.
מדרשים רבים רואים בסנה עצמו סמל לשעבוד ולסבל של עם ישראל במצרים. השיח הנמוך מייצג את מעמדו הנחות של עם ישראל, בעוד שדרך גדילתו הצפופה מבטאת את הסבך שעם ישראל נתון בו, כמו בביצה סבוכה שממנה קשה לצאת.[10] מדרש אחד מציע שהשיח הוא קוצני, ומורכב מקוצים שצומחים פנימה. מי שידחוף את היד לתוך השיח לא יפגע; הקשיים יתחילו רק כשהוא ינסה להסיר את ידו. זוהי הדגמה לדרך שבה מצרים לכדו את עם ישראל; הירידה למצרים עברה בלי בעיות, אבל המצרים מנעו מישראל לצאת ממנה.[11]
הכתוב לא מתאר במפורש שהסנה היה קוצני;[12] במקום זאת, עולה ממנו שהאש היא הסכנה המיידית – סמל הולם לייסורים במצרים, שמאיימים להשמיד את האומה הצעירה. ובכל זאת, "הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". בחזון זה, הקב"ה מראה למשה הבטחה שנועדה להיאבק בחששותיו של משה לגבי העתיד. למרות המצוקה השוררת בכל, מצרים לא יצליחו להשמיד את האומה החסינה הזו:[13]
וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעִנְיָן הַזֶּה? לְפִי שֶׁהָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר, "שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִיִּים מְכַלִּין אֶת יִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל. אָמַר לוֹ: 'כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל'. (שמות רבה ב', ה)
פסוקים מאוחרים יותר בתנ"ך מתארים את השעבוד של ישראל ממצרים באופן מטאפורי כ"כור ברזל" (דברים ד', כ; מלכים א ח', נא; ירמיהו י"א, ד). סמל זה מראה שבסופו של דבר האש של מצרים תחזק ותטהר את העם, כמו שקורה לברזל בכבשן.[14]
ייתכן שהמחזה של הסנה הבוער מכיל גם מסר אישי של עידוד למשה, לפיו אין למשה סיבה לחשוש לשלומו במהלך מילוי משימתו המסוכנת. הצעה זו מקורה ברש"י, שנראה שיצר הקבלה בין הסנה לבין משה, ששניהם מתפקדים כשליחיו של הקב"ה. לתפיסתו של רש"י, הקב"ה מרגיע את משה בכך שהראה לו את המחזה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ הַסְּנֶה עוֹשֶׁה שְׁלִיחוּתִי וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ תֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתִי וְאֵינְךָ נִזּוֹק".[15]
הסנה הבוער: התגלות
אין שום רמז בכתוב לכך שהסנה הבוער נשא מסר למשה הנוגע לעם ישראל. לפי המובן הפשוט ביותר, הסנה הבוער הוא פשוט התגלות, אמצעי שדרכו הקב"ה יכול לתקשר. המפגש מתחיל בקריאה של הקב"ה בשמו של משה, פעמיים ("מֹשֶׁה מֹשֶׁה"), ובמענה המיידי של משה: "הִנֵּנִי". כך נוצרים יחסי אני־אתה בין א-להים למשה, דיאלוג שנכנס לפעולה עם הופעתו של הקב"ה בסנה.
הופעתו הראשונה של משה בסיפור היא של אדם קנאי ומוסרי, המחויב לקידום ערכי הצדק בין בני אדם. ברגע שהוא פוגש בקב"ה, האישיות שלו מתחילה להתפתח בכיוון שונה. מנקודה זו והלאה, הרגישות המוסרית של משה מתערבבת ונמזגת עם אישיותו הרוחנית; הוא הופך לאדם המחויב לא רק לאנשים אחרים, אלא גם לא-להים. שיחה ארוכה זו פותחת אפשרויות חדשות, ובעקבותיה מגיעה תקשורת מתמשכת שתשפיע על מנהיגותו ואישיותו של משה, ואפילו על הופעתו החיצונית, שתשקף בסופו של דבר את הזוהר הנשגב הנוכח במגעו עם הא-להי (שמות ל"ד, כח–לה).
הקב"ה מציג את עצמו למשה בסנה הבוער באש. בתנ"ך, האש היא אמצעי נפוץ המתאר את נוכחותו של ה' או את התגלותו.[16] איכויותיה המסתוריות, הדרך שבה היא מהבהבת, לוהטת ועולה מעלה, אפילו כשהיא נשארת על האדמה, והדרך המשונה שבה היא משלבת איכות חומרית ומוחשית עם איכות מופשטת וחסרת צורה – כל אלו מעבירים משהו מהדרך שבה בני אדם חווים את הא-להי. אכן, נראה שאי־אפשר לתאר בצורה נאותה את נוכחות ה'; הטוהר והפראיות של האש הם עדיין הייצוג המתאים ביותר שיש לנו. האש יכולה לשמש גם כדי לבטא את הדרך המורכבת שבה האדם מתקרב לנוכחות ה'. האדם רוצה להתקרב לאש, ליהנות מחומה ומאורה, אך יימנע באופן טבעי מלהתקרב יותר מדיי. מי שרוצה להתקרב לאש צריך לנקוט באמצעי הזהירות הנחוצים, ללבוש ציוד מגן ולהימנע בזהירות מהאפשרות שהאש תשרוף את מי שלא נזהר והעז להתקרב יותר מדי. זו הסיבה שבגללה הכניסה למקדש מגיעה עם מצוות ואיסורים רבים; ככל שאדם מתקרב יותר לנוכחות השכינה, נחוצים אמצעי זהירות רבים יותר. המדרש מסביר שמשה היה מוכרח לעלות להר סיני כשהוא אפוף בענן שיגן עליו (כמו ציוד של כבאי) כשהוא נכנס לאש של הקב"ה שנמצאת בראש ההר.[17]
מדוע הקב"ה בחר להתגלות דווקא בשיח? מאוחר יותר, הכתוב (דברים ל"ג, טז) יכנה את א-להים על שם ההתגלות בסנה ("שֹׁכְנִי סְנֶה") וידגיש את החשיבות הקיימת בבחירתו של הקב"ה להתגלות בסנה. לפי גישה אחת, הסנה מבטא שנוכחות השכינה היא בכל מקום – אין מקום שהקב"ה לא נמצא בו, אפילו לא בשיח נמוך ופשוט.[18] מדרש אחר מסביר שהקב"ה בחר בשיח הפשוט ולא באמצעי מפואר יותר כדי לבטא את צניעותו:
ר' אלעזר בן ערך אומר: מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, לפי שיכול המקום שידבר מראש הרים ומראש הגבעות מגבהי עולם ומארזי לבנון? אלא השפיל עצמו ודבר מתוך הסנה. (מכילתא דרשב"י שמות ג', ב).
הענווה של הקב"ה אינה רק אחת מתכונותיו הטובות. מאפיין זה מניח למעשה את היסודות לרעיון הנועז – שהנחלתו נמצאת בלי ספק בלב שאיפותיו של התנ"ך – לפיו קשר מתמשך בין א-להים לאדם יכול להתקיים. קשר כזה יכול להתקיים רק כיוון שהקב"ה בחר להקטין את עצמו כדי ליצור מקום לשיחה אמיתית עם האדם.[19]
ההתגלות של ה' והמשימה של משה
מדרש אחר שוזר בין שתי הגישות למשמעות הסמלית של הסנה שתוארו לעיל – המסר המוסרי (המצביע בפניו על ההכרח בשחרור ישראל מהסבל שבו הם שרויים) והמסר הרוחני (המצביע על נוכחותו של ה' בסנה הבוער) – ומסביר שבחירת המיקום של ההתגלות הבוערת בשיח קיצוני מעידה על ההזדהות של הקב"ה עם סבלם של ישראל.[20] האופי האנתרופומורפי הנועז של המדרש הזה מראה כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי להמחיש את הזדהות של הקב"ה עם סבלם של ישראל:
אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מַה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ, אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ... אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים כִּבְיָכוֹל אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָן. (שמות רבה ב', ה)
מדרש זה מתאר את הקב"ה וישראל כזוג תאומים, שבו הקב"ה חש באופן עמוק את כאבם של ישראל. מכל הרעיונות שהמדרשים מציעים, זה הרעיון שרש"י מפנה אליו כדי להסביר את הופעתו של א-להים בסנה:[21]
מתוך הסנה. וְלֹא אִילָן אַחֵר, מִשּׁוּם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צ"א, טו). (רש"י על שמות ג', ד)
לשיטתו של רש"י, ההתגלות בסנה הבוער מתארת את החמלה של א-להים ואת הקשר העמוק שלו עם ישראל. ההזדהות של א-להים עם האומה שלו מתלווית להחלטתו לשחרר את עם ישראל מייסוריו. הדיוקן העולה, של א-ל חומל ומלא חיבה, שמחליט לשחרר את האומה היקרה לו, הוא דיוקן מחמם לב ומנחם.
[1] הפסוק בשמות ב', כג (בניגוד לבמדבר כ', טז ודברים כ"ו, ז) לא מציין במפורש למי עם ישראל מכוון את צעקותיו, אם כי ברור שהקב"ה שומע אותם. נראה ששנים של סבל ותחושת נטישה הביאו איתן תחושה חזקה של ניכור, וכתוצאה מכך לחוסר יכולת לפנות לקב"ה בתפילה (בניגוד לאבן עזרא על שמות ב', כג ולרמב"ן על שמות י"ב, מב, ששניהם מניחים שעם ישראל אכן פונה לקב"ה בפסוק שלנו). לפי קריאה פשוטה של הכתוב, הפעם הראשונה שבה עם ישראל פונים לקב"ה ישירות היא כשפרעה רודף אחריהם ולוכד אותם בים סוף (שמות י"ד, י). בכמה מדרשים (למשל שיר השירים רבה ב', ב) חז"ל מציעים שהקב"ה אירגן את התקרית על הים בכוונה, כדי להכריח את עם ישראל להתפלל.
[2] הרמב"ן (שמות ב', כה) מסביר שעד עכשיו הקב"ה הסתיר את פניו מישראל, אך מעתה והלאה הוא לא ינהג כך יותר.
[3] על בסיס על פסוקים אלו, במדרשים הסיקו שההבטחה של הקב"ה לגאולה לא בהכרח תלויה במעלתם של ישראל, אלא תלויה יותר בחמלתו של הקב"ה. ראו, למשל, תנחומא שמות כ'; שמות רבה ג', ב.
[4] במדרש משווים בין שני הרועים הגדולים של עמנו, משה ודוד, השותפים לחשש זה.
[5] ראו, למשל, במדבר כ"ז, יז; מלכים א כ"ב, יז; ירמיהו כ"ג, א–ד; יחזקאל ל"ד.
[6] המדרשים מפרטים אודות הדאגה האישית שדוד העניק לכבשיו, מספקים מספר דוגמאות ומסכמים בקריאה מאת הקב"ה: "מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי!" (שמות רבה ב', ב).
[7] למשל, בראשית מ"ח, טו; ירמיהו כ"ג, ג; יחזקאל ל"ד; תהילים כ"ג, א; פ', ב.
[8] בשיר השירים א', ז, הרעיה הנלהבת מבקשת מדודה האהוב (המופיע בקטע זה בדמות רועה) להראות לה את הדרך למקום שבו הוא רועה ונח עם עדריו. הוא משיב: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים". כדי לדעת איך למצוא רועה אחר, צריך להיות רועה. הפסוק משמעותי במיוחד אם ניזכר בכך שההבנה הנפוצה במדרש היא שהיחסים בין הדוד לרעיה מסמלים את היחסים בין א-להים לעמו.
[9] המדרש (שמות רבה ב', ו), מקשר בין ביטוי זה ("וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת") לבין הפעולות שמשה נקט למען הצדק, כשיצא "לראות" בסבל אחיו.
[10] בשמות רבה ב', ה, ר' אליעזר אומר שהשיח הנמוך מסמל את מעמדם הנמוך של ישראל במצרים, ור' יוסי אומר שהסנה הקוצני מייצג את הקושי עימו עם ישראל מתמודד בשעבוד במצרים.
[11] שמות רבה ב', ה. במדרש (המצוטט גם בהערת השוליים הקודמת) מובא דיון ארוך במשמעויות הסמליות האפשריות של הסנה הבוער. מדרשים רבים שצוטטו בשיעור מופיעים בקטע זה.
[12] לא ברור אם הסנה הוא מונח כללי לשיח, או שהוא מתייחס למין מסוים. לפי כתבים ארמיים מוקדמים, מדובר בצמח קוצני. ראו מילון בראון־דרייבר־בריגס, עמ' 702. ראו גם פרופ, שמות, עמ' 199.
[13] הבטחה זו הדהדה וחזרה והדהדה ונתנה תקווה לאורך התקופות הקשות בהיסטוריה של עם ישראל, המלאה ברדיפות. חיפוש פשוט באינטרנט מצא שלושה ספרים שונים בעברית הנושאים את הכותרת "והסנה איננו אוכל" – שניים מהם על השואה, ואחד מהם על חזונו הציוני של תיאודור הרצל.
[14] ראו יחזקאל כ"ב, יז–כב, שם הנביא משתמש בדימוי של כור ברזל המטהר את האומה החוטאת, המלאה בסיגים. ביחזקאל, כור הברזל מופיע בהקשר של עונש, ואילו במצרים, נראה שכור הברזל נועד לספק חוויה מעצבת ומחשלת.
[15] רש"י על שמות ג', יב.
[16] ראו, למשל, בראשית ט"ו, יז; שמות י"ט, יח; כ"ד, יז. ראו גם את הדרך שבה ירמיהו מתאר את המסרים הנבואיים שלו, כאש בוערת שהוא לא יכול להחזיק בפנים (ירמיהו כ', ט). לפסוק זה יש כמה הקבלות לשוניות לתיאור של הסנה הבוער.
[17] זוהר ב' (שמות) ויקהל, קצ"ז א'.
[18] ראו את ויכוחו של ר' יהושע בן קרחה עם הגוי בשמות רבה ב', ה.
[19] ראו גרינברג, Exodus, עמ' 96.
[20] לווריאציה נוספת על הרעיון ראו פרקי דר' אליעזר מ'.
[21] הבחירה של רש"י נראית מתאימה עם נטייתו הכללית להשתמש בפירושים שלו כדי לנחם את עם ישראל במהלך התקופה הקשה של מסעות הצלב ולהבטיח להם שא-להים נמצא איתם במצוקה הזו. הרב מרדכי ברויאר (מגדים כח (תשנ"ח), עמ' 45–72) סובר שרש"י פותח את פירושו לכל אחד מספרי התורה בדברי שבח לישראל ובדברים המראים שהקב"ה אוהב את עמו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)