קודש הקודשים – מקום התורה

סדרת שיעורינו עוסקת בקשר בין בית המקדש לעולם כולו, ומטרתנו בה היא להראות כיצד 'המקדש לב העולם' – קיימת זיקה ויניקה הדדית, המקדש משפיע על המציאות הסובבת אותו והיא מבקשת להתקרב ולהיכלל בקדושתו. הארכנו בעיקרון זה בשני השיעורים הראשונים, ואחריהם עברנו לעיון ארוך בדוגמה הראשונה ליישומו – קדושת המקום, ביטוי הקדושה במקום גיאוגרפי וארצי. ראינו כי מושג זה עבר מספר שלבים וגלגולים לאורך הזמן, עד לגילויו המלא והשלם בבניין בית המקדש; ואיך, לאחר בניין הבית, הוא משפיע קדושה על סביבותיו, המתבטאת בעשר מעלות קדושה הולכת ומתעצמת, מארץ ישראל עד למקדש עצמו. קדושת מקום זו מציבה בפני האדם שתי תביעות, להיטהר ולהתקדש, ועסקנו גם בבירור היחס בין שני מושגים אלה, טהרה וקדושה.

לאחר דיון ארוך זה אנו חוזרים לבחון תחומים נוספים בהם המקדש משפיע ומברך את העולם כולו; כפי שביארנו, הבנה זו מבוססת על היות המקדש מקום בריאת העולם – מקור ושורש כל הבריאה כולה, ממנו נובעת הברכה הגשמית והרוחנית כאחת, שהם שניהם גילויים שונים של ההופעה האלוקית. בשיעור הזה נתחיל להתבונן במקומה של התורה בבית המקדש, ואיך ממנו היא משפיעה ומגיעה לעולם שסביבו.

ספר התורה – בצד ארון הברית

לקראת סוף ספר דברים, משה משלים את כתיבת התורה ומורה את עם ישראל כיצד לנהוג בה:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (דברים לא, כד-כו)

הלויים מצווים לשים את ספר התורה בקדש הקדשים, 'מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה''. נחלקו התנאים (עיין ב"ב יד:) בהבנת ביטוי זה – איפה בדיוק הונח ספר התורה ביחס לארון? רש"י על התורה שם מביא בקיצור את מחלוקתם:

מצד ארון ברית ה' – נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא: יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון. (שם פסוק כו)

יוצא שלפי שתי הדעות ספר התורה קשור לארון ברית ה': או בתוך הארון, לצד הלוחות ושברי הלוחות, או על מדף שהיה בולט מן הארון בחוץ. מה המשמעות בכך שהתורה מונחת בצמוד לארון הברית? כדי להבין זאת, נעיין מעט במיקומו של הארון במקדש.

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה כותב כך:

אבן היתה בקודש הקודשים במערבו^[1] ועליה היה הארון מונח, לפניו צנצנת המן ומטה אהרון. (ד, א)

מפורש בדברי הרמב"ם כי הארון מונח על אבן השתיה. הארון הוא הכלי המייצג את הנוכחות האלוקית בעולם, את כסא ה' – מקום מושבו של מלך מלכי המלכים בחדר הפנימי בארמונו. הביטוי "ה'  יושב הכרובים" (למשל בישעיהו לז, טז בתפילת המלך חזקיהו, וכן במקומות נוספים) מציין מפורשות כי הכרובים הם מקום מושבו של ה' כביכול – כסא המלך.

על כן, מאוד מובן מדוע מונח הארון על אבן השתיה – המקום ממנו נברא העולם. על פניו, חלק משמעותי מתכלית הבריאה הוא להמליך את הקב"ה על כל העולם; ומתבקש שמושב המלכות של הקב"ה, הארון והכרובים שעליו, יעמוד על גבי אבן השתיה – לומר לנו, לשם כך נברא העולם. מקומו של הארון בנקודת הראשית של הבריאה מסמל רעיון נשגב זה.

באופן דומה ניתן לומר בקשר לספר התורה, המונח גם הוא בסמיכות לאבן השתיה. הגמרא בפסחים מלמדת:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח; תורה דכתיב (משלי ח) 'ה' קנני ראשית דרכו'. (פסחים נד.)

גם בית המקדש וגם התורה קדמו לבריאת העולם. כלומר, אלו ערכים העומדים בתשתית העולם, והם מהווים במידה רבה חלק מתכלית העולם. רעיון דומה מופיע בדברי הזוהר:

כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא: קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. (על פרשת תרומה)

כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם: הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים העולם. (תרגום פירוש הסולם)

כלומר, התורה אינה רק חלק מתכלית העולם, אלא היא נמצאת ביסודו: העולם הוא התגלות וביטוי של התורה, והעיסוק בה ממשיך את בריאת העולם וקיומו.

על פי דרכנו, רעיון זה בא לידי ביטוי בהנחת ספר התורה על אבן השתיה: אותו ספר שעל פיו נבנה העולם נמצא בנקודת הראשית והבריאה של העולם, לצד ארון הברית המייצג את נוכחות השכינה, כדי ללמד שהוא חלק מייעודו ותכליתו של העולם.

מעבר לסמליות שבהנחת התורה בקודש הקודשים, ניכר כי יש למקדש תפקיד מרכזי ביותר בהגעת התורה לעם ישראל ולימודה – הן בשלביה הראשונים של מסירת התורה למשה, כאשר קול ה' דיבר אליו "מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (במדבר ז, פט); הן בשמירת העדות למתן תורה, כאשר לוחות הברית ושבריהם מונחים בארון, וכן ספר התורה שכתב משה המשמר את הנוסח המדויק של התורה; והן בלימוד התורה בפועל, כאשר כל עם ישראל מגיע במעמד ההקהל לשחזר את קבלת התורה ובמקדש יושבים הכהנים מורי התורה והסנהדרין, מהם יוצאת הוראה לכל ישראל.

כל סעיף שהוזכר כאן דורש הרחבה והעמקה^[2]; הבאנו את תמצית הדברים על מנת להראות את מרכזיות התורה במקדש, אליו עם ישראל מגיע לקבל את הוראת התורה והמשפט[3]. מרכזיות זו היא דוגמה נוספת לתפקידו של המקדש כלב הפועם של האומה, ממנו מתפשטים כביכול תורה ועשיית רצון ה', כלב המחיה את כל אברי הגוף ומזרים להם דם וחיים.

הארכת הבדים – ביטוי להשפעה מקה"ק החוצה

ביטוי סמלי להשפעה מקודש הקודשים החוצה אל העולם כולו הוא הארכת בדי הארון במקדש שלמה. כפי שנראה, מעשה זה מבטא באופן כללי את השפעת קודש הקודשים והמונח בו על כל הבריאה כולה, והוא נדרש גם באופן סמלי על השפעת התורה על כל העולם בפרט.

עם חנוכת המקדש, הכניסו את הארון למקומו:

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: ... וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (מל"א ח, ו-ח)

אורכו של קודש הקודשים שבמשכן היה עשר אמות, ובדי הארון הגיעו עד הפרוכת. כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש והרחיב את אורך קודש הקודשים לעשרים אמה, הוארכו בדי הארון בהתאמה (המפרשים העלו אפשרויות שונות כיצד נעשה הדבר, בדרך נס או בדרך טבעית). מדוע היה צורך בהארכת הבדים? מדברי חז"ל עולה שיש עניין שבדי הארון יבלטו מבעד לפרוכת אל הקודש, וכך מצינו בברייתא דמלאכת המשכן:

מנין אתה אומר מכיוון שהכניסו הכהנים את הארון האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ונגעו בפתח? שנאמר (מל"א ח) 'ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר'. לפיכך לא ננעלו דלתי בית קדשי הקדשים מעולם. 'ולא ייראו החוצה' (שם) – אי אפשר לומר שלא יראו שכבר נאמר 'ויראו', ואי אפשר לומר יראו שכבר נאמר 'ולא יראו'; הא כיצד? היו בולטים בפרוכת ונראים בהיכל כשני דדי אשה. (פרק ז)

כלומר, בדי הארון האריכו בדיוק במידה שהם יבלטו לתוך הקודש, אך שהפרוכת עדיין תכסה עליהם; כך שנוצר מראה של 'שני דדי אשה'. על מראה זה דורשת הגמרא פסוק משיר השירים:

תניא נמי הכי: 'וייראו ראשי הבדים' ... הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר (שה"ש א) 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין'. (יומא נד.)

בנוגע לדימוי הבדים הבולטים בפרוכת כשני דדי אשה, עולה השאלה – וכי אין לחז"ל משל צנוע יותר לציין את בליטת הפרוכת? מדוע לתאר תיאור כזה על פרוכת קודש הקודשים?

נראה להסביר, שהעניין בבליטתם של הבדים לתוך הקודש בא לבטא את החיבור בין קודש הקודשים אל הקודש, כביכול הוא מבקש להשפיע ולחדור אל הקודש. תפקיד השדיים הוא להניק את התינוק, ועל כן אפשר שהדימוי של 'כשני דדי אשה' בא לומר כי הקודש מקבל  ויונק מקודש הקודשים, מקור השפע והשראת השכינה. נקודה זו מזכירה במידת מה את העובדה שאבן השתייה היא מקום בריאת העולם, ואת דימויה לטבור העולם ומקור השפע, כפי שביארנו לעיל.

בהקשר זה יפה להביא את דברי הבית יעקב מאיזביצא^[4]:

...כי כל כלי המקדש יש להם פעולה מיוחדת, ועיקר פעולת הארון ע"י הבדים, שע"י הבדים היה מכניס אהבה לתוך ליבות ישראל. ובמקדש הכירו זאת החיבה מפורש כדאיתא 'בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת וכו' אומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום וכו' והבדים נראין כשני דדי אישה'. היינו שמאד רוצה להשפיע להם, וע"י הבדים נכנס אור הלוחות לתוך ישראל, שע"י הבדים ראו החיבה שיותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, שהלוחות רוצים מאד להכניס עצמם לתוך ישראל רק המה צריכים לפתוח נקב כחודה של מחט ויפתח להם כפתחו של אולם. (פרשת תרומה, אות מה)

איסור הסרת בדי הארון

ענין הארכת בדי הארון במקדש שלמה, במובן של השפעת התורה מקודש הקודשים אל מחוצה לו, מתקשר להבנת חלק מן המפרשים את טעמו של איסור הסרת הבדים מן הארון.^[5]

עם הציווי על הכנת בדי הארון, התורה אוסרת במפורש על הסרתם ממנו:

וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: (שמות כה, יג-טו)

מוני המצוות מבינים שמדובר כאן באיסור תורה לכל דבר, ומונים אותו בין תרי"ג המצוות. מה טעמה של מצווה זו? רבו בכך הדעות במפרשים, ונביא כמה מהן הקשורות לסוגייתנו.

בעל ספר החינוך מקשר את המצווה לתפקידו של הארון כמשכן התורה, ולכבוד המיוחד שיש לנהוג בו משום כך:

משרשי המצוה: לפי שהארון משכן התורה, והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. (מצווה צז)

כיוון שלעתים צריך להוציא את הארון ממקומו במהירות, יש להשאיר את הבדים במקומם תמיד על מנת שנוכל להוציאו בכבוד ושח"ו לא יפול.

המשך חכמה מקשר אף הוא את איסור הסרת הבדים לתפקידו של הארון כרומז לכתר תורה, וכך דבריו:

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו – ואמרו ז"ל (יומא עב.): המסיר בדי ארון לוקה. והנה במזבח כתיב 'והיו הבדים… בשאת אותו' (שמות כז, ז), וכן בשלחן (שם כה, ח), מה שאין כן בארון, הבדים הם קבועים בו תמיד – הלא דבר הוא! ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח. והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת. וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא (עב:): כתוב 'ועשית ארון עץ' (דברים י) וכתוב 'ועשו ארון עצי שטים' (שמות כה), מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית 'לא יסורו ממנו'. (על שמות כה, טו)

אם הארון מרמז לכתר תורה, הבדים רומזים לאלו הסומכים את תלמידי החכמים בעבודת ה' ותורתו – שאר עם ישראל, המסייעים בידם. על כן ראוי שהם יאחזו תמיד בארון הברית ולא יסורו ממנו.

הרב הירש מחדד מספר נקודות נוספות:

הבדים לא היו רק מכשירי הובלה, שהשתמשו בהם באורח זמני בשעת ההובלה, אלא לא סרו ממנו – 'והמסיר בדי ארון לוקה' (יומא עב.). הבדים היו חלק מהותי מתבניתו הסימבולית של הארון, עד כדי כך, שלפי משמעות הכתיב היה צריך לקבוע אותם בארון עוד בטרם יתנו בו את העדות ויתנו עליו את הכפורת. ... יתר על כן, אנו למדים כי ראשי הבדים בלטו מאחורי הפרוכת: 'ויראו…. ולא יראו החוצה' (מל"א ח), והבדים היו אפוא הדבר היחיד אשר רמז לבאי המקדש על מציאות הארון מאחורי הפרוכת. 
בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד: לשאת את הארון ואת תוכנו, בשעת הצורך, גם מעבר לגבולות מקום. עמידתם הנוכחית, והמצוה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון, קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורה ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים. מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל – מלוא חייו הגשמים ופריחת חייו הרוחניים – קשורים באדמת ארץ הקודש; תורת ישראל – שאני. (שמות כה, יב)

קביעה מהותית ראשונה חשובה בדבריו היא שהבדים הינם חלק מהותי מתבנית הארון, ועל כן היה צריך לקבוע אותם בארון עוד בטרם יתנו בו את העדות ויתנו עליו את הכפורת. שנית, הוא מציע שתפקיד הבדים הוא לשאת את הארון ואת תוכנו מעבר לגבולות המקום. התורה אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד וזאת בשונה מכלי המקדש האחרים. התורה אינה מוגבלת למקום ויכולה בכל עת ורגע לצאת מגבולות המוקם לעבר כל יעד הנדרש להפצת התורה ולימודה.

נוסף על דברים אלו, נראה לנו להוסיף טעם נוסף לאיסור הסרת הבדים. כפי שראינו לעיל, הארון מייצג את נוכחות השכינה במקדש; ודווקא משום כך עליו להיות תמיד מוכן ליציאה, עם בדים במקומם, כדי לסמל שהמצאות השכינה אינה מובטחת לנו וקבועה תמיד. היו דורות שסברו שבית המקדש מספק להם 'תעודת ביטוח' קבועה, שתמיד ה' נמצא בתוכם ויגן עליהם מכל פגע, מעין אלה שירמיהו מתריע נגדם:

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: (ירמיהו ז, ד)

רצונו של ה' והשראת שכינה אינם מובטחים וקבועים, אלא נמצאים במצב תמידי של עראיות ומוכנות להסתלקות – להדגיש שרק אם נהיה ראוים לשכינה, הארון יישאר במקומו.

סיכום

ניסינו בשיעור זה, לעיין במשמעות הימצאותו של ספר התורה בקודש הקודשים מעל אבן השתיה; והצענו כי יש בכך עדות לתפקיד התורה כקדמה לעולם, חלק מבריאתו מחד ומתכליתו הסופית מאידך. ראינו כי התורה משפיעה מקודש הקודשים החוצה להיכל, כמתבטא בבדי הארון שדוחקים החוצה ונראים 'כשני דדי אישה'; וכן שמהמקדש יוצאת תורה לכל ישראל.

אגב כך עיינו עוד בתפקידם של בדי הארון ובאיסור להוציאם ממקומם, ובאפשרות שהאיסור קשור לרעיון שהארון מסמל את התורה או את השראת השכינה.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק, בעזרת ה' ובלא נדר, בתפקידו של המקדש בהשפעת המקדש על עם ישראל בתחומי התורה והמשפט. 

[עורך: שמואל ארגמן]

^[1] ישנן דעות שונות בראשונים לגבי מקומה של אבן השתיה בקודש הקודשים, אך לא נכנס לסוגיה זאת כאן; מכל מקום לכו"ע הארון היה מונח על אבן השתיה.

^[2] יעוין בהרחבה במאמרנו 'מהר סיני להר המוריה: מקומה של התורה בבית המקדש', פורסם בקובץ 'ובחג השבועות' בהוצאת מכללת הרצוג תבונות, עמ' 223-239.

^[3] בנקודה זו נרחיב אי"ה עוד בשיעור הבא.

^[4] אני מודה לרב מנחם מקובר שהפנה אותי למקור זה.

^[5] שתי הסוגיות הללו – איסור הסרת הבדים מן הארון, והארכת בדי הארון במקדש שלמה – הן סוגיות רחבות ומקיפות. הבאנו כאן רק את הדברים הנוגעים למשמעות השפעת התורה מקודש הקודשים החוצה, הרוצה להרחיב בסוגיות אלו מוזמן לעיין בשיעורינו בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בסדרה 'המקדש במקרא', שיעורים 150, 151, 153 ו-154. ראה בקישור כאן.