בבא קמא | דף יח ע"ב | העדאה ושינוי בצרורות

בשיעור הקודם עסקנו בנושא נזקי צרורות, אשר מחייבים את הבעלים בתשלומי חצי נזק בלבד. בשיעור עסקנו בסיבת "הנחה" זו, אם היא נובעת מכך שהנזק אינו ישיר או משום השינוי שבנזק זה, אשר יוצר דמיון בינו ובין קרן שור תם.

העדאה

הגמרא (יח:) מביאה את ספקו של רבא, האם יש העדאה לצרורות. ויסוד השאלה תלוי בחקירה האם "לקרן מדמינן ליה או דלמא תולדה דרגל הוא". בהשקפה ראשונה, הדימוי של צרורות לקרן המוצע בגמרא איננו מובן; הסיבה לכך שקרן תמה אינה מחייבת אלא רק חצי נזק היא משום, שנזק זה "לאו אורחיה" של השור, ואין לצפות מהבעלים למנוע אותו. לאחר שהשור הועד להזיק בצורה כזו, צריך הבעלים לחשוש לכך ששורו ינגח, ולכן חייב הוא בנזק שלם. לעומת זאת, בצרורות הרי מדובר בנזק שהוא "אורחיה" של הבהמה אף קודם שתועד, ואם כן קשה להבין מה משמעות ההעדאה בנזק זה. לשאלה זו ניתן להציע שלש תשובות:

1. ייתכן להבין שספקו של רבא נוגע רק לצרורות דקרן, דהיינו מקרה שבו הבהמה מתיזה צרורות בכוונה להזיק. בהמשך השיעור נדון האם במקרה זה בעלי הבהמה חייב בחצי נזק או שמא רק בחצי תשלומי צרורות, דהיינו רבע נזק. לפי הסבר זה, שאלתנו נופלת, שכן במקרה זה שייכת העדאה מאחר שמדובר בנזק יוצא דופן, אך לא מחמת שמדובר בצרורות אלא מחמת שמדובר בצרורות דקרן.

2. הנחת שאלתנו הייתה שמטרת ההעדאה היא להפוך את הנזק לדבר רגיל ומצוי. אם לא נקבל את הנחה זו, נוכל להבין שמושג ההעדאה שייך גם לגבי צרורות. במשמעות ההעדאה נעסוק אי"ה יותר בשיעורים בעתיד שיעסקו בעניין זה.

3. למרות שמצד התנהגות הבהמה, גרימת נזק באמצעות צרורות אינה משונה, הרי שעל כל פנים ניתן לטעון כי הנזק מצד עצמו הוא נזק משונה ויוצא דופן. לאור זאת, אף אם מטרת ההעדאה היא להפוך את המעשה לרגיל ומצוי, תהיה העדאה שייכת בנזקי צרורות.

שינוי

בהמשך הגמרא (יט.) מופיע ספקו של רב אשי, האם יש שינוי לצרורות לרביע נזק. פירוש הספק הוא, האם במקרה שבו הצרורות נעשו בצורה משונה בדומה לקרן, תשולב ה"הנחה" הרגילה של צרורות עם ה"הנחה" של קרן, כך שיצטרך הבעלים לשלם רביע נזק בלבד. נראה כי יסוד ספקו של רב אשי סובב סביב שני עניינים:

1. מהו יסוד ה"הנחה" הקבועה של צרורות? - אם מחמת העובדה שהנזק הוא עקיף, אזי ייתכן לשלב אותה עם זאת של קרן הנובעת מחמת היות הנזק משונה, כך שביחד יגרמו לחיוב של רבע נזק בלבד. מאידך, אם ה"הנחה" של צרורות נובעת מכך שהנזק הוא משונה, הרי שהיא נובעת מאותו טעם שישנה הנחה לקרן; אם כן כמובן ש'אין כפל הנחות', ולא שייך לומר שמחמת טעם אחד יזכה הנזק להנחה כפולה.

2. ייתכן ששאלת רב אשי תלויה בהבנת משמעות חיובי חצי נזק. ניתן להבין שהתורה קבעה כי במקרה שחייב אדם חצי נזק, ישלם רק חצי מהחיוב שהיה אמור לשלם. מאידך ניתן להבין שהתורה קבעה שצריך לשלם רק חצי מהנזק שיצר. לפי ההבנה הראשונה, הרי שבמקרה שללא דין חצי נזק היה צריך לשלם רק חצי נזק, שכן מדובר בנזקי צרורות, הרי שכעת יצטרך לשלם חצי מנזק זה, דהיינו רבע נזק. מאידך, אם התורה קבעה שצריך לשלם חצי מהנזק שגרם, הרי שלעולם לא יוכל לשלם פחות מחצי מהנזק שגרם, ואין אפשרות למצב שישלם רק רבע נזק בלבד.

שאלה זו מתקשרת לדין המופיע בגמרא לקמן (נג.). בגמרא שם נאמר שאם שורו של אדם דחף את פרתו של חברו לתוך בור, תשלומי הנזק צריכים להתחלק בין בעל השור ובין בעל הבור. הגמרא שם מסבירה (בהסבר הראשון) כי בעל השור ובעל הבור נחשבים כל אחד כגורם לנזק כולו, ובכל זאת, במקרה זה ישלם בעל השור רק רבע מהנזק, שכן יכול הוא לטעון, שאם ישלם חצי נזק, נמצא שלא הרוויח כלום מכך שבעל הבור משתתף עמו בתשלומים, שהרי בכל אופן לא היה משלם יותר מחצי נזק. רבנו פרץ שם מסביר את הדבר כך: בעל שור תם צריך תמיד לשלם רק חצי מחיובו של בעל שור מועד. לכן במקרה זה שבו בעל שור מועד היה משלם רק חצי נזק, בעל שור תם ישלם רבע נזק בלבד. לפי דבריו, נראה כי התשובה לחקירה שהצענו קודם היא כי שור בעל תם משלם תמיד חצי מהחיוב הרגיל של בעל שור מועד, ולכן במקרה שלנו ישלם רק רבע נזק.

כפי שהסברנו לעיל, שינוי בצרורות הוא בעצם מקרה של צרורות דקרן, שכן במקרה שהנזק משונה, אין הנזק דומה לרגל אלא לקרן. אלא שמהמשך הגמרא נראה כי מה שהיה פשוט לנו, איננו פשוט כלל ועיקר. שכן בהמשך הגמרא שנינו: "בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא: הייתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה מהו? לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה. אמר ליה: מסתברא תולדה דרגל הוא". לפי דברינו, קשה להבין מדוע שמקרה זה שבו הבהמה בעטה במזיד יוגדר כרגל, והרי הבהמה שהזיקה במתכוון עשתה מעשה משונה הדומה לקרן, ולכאורה אין שום מקום לדמות את מקרה זה לרגל.

ראשונים רבים כה הוטרדו משאלה זו עד שנאלצו להגיה בגמרא ולמחוק את המילה "ובעטה" מן הגמרא. לדבריהם, שאלת ר' ירמיה הייתה על מקרה רגיל של צרורות, שהבהמה הזיקה שלא במתכוון. אלא שמלבד הקושי להגיה בגרסת הגמרא, הרי שקשה להבין מדוע לאחר שכבר פשטה הגמרא לעיל (ג:), כי צרורות הן תולדה דרגל, מעלה הגמרא את שאלה זו פעם נוספת לדיון.

בניגוד להסבר הראשונים הנזכר, הרמב"ם לא שינה בגרסת הגמרא, שכן הוא פסק (הל' נזקי ממון פ"ב ה"ה): "היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו, שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה". נראה שהרמב"ם הבין, כי מה שמגדיר את צרורות כתולדה דרגל אינה העובדה שהנזק הוא "אורחיה" של הבהמה, אלא בכך שהבהמה מזיקה דרך הילוכה. לכן, גם במקום שבו הצרורות אינם "אורחיה" של הבהמה, מאחר שהן נעשו דרך הילוכה, יש מקום לומר שחיובה הוא מדין רגל.

ה"ברכת שמואל" מביא את עמדתו החדשנית של הגר"ח מבריסק בנוגע לצרורות. בגמרא (יז:) מובאים דברי רבא: "הדר אמר רבא: לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה". ההבנה הפשוטה בדברי רבא היא שההלכה למשה מסיני לימדה אותנו שבניגוד לשאר נזיקין, על צרורות חייבים לשלם רק חצי נזק. אילולי ההלכה למשה מסיני צרורות היו מחייבים נזק שלם כמו רגל, שהם תולדה שלה.

לפי הבנתו של הגר"ח המובאת ב"ברכת שמואל", המצב הוא הפוך - אילולי ההלכה למשה מסיני, נזקי צרורות לא היו יוצרים חיוב כלל; חיובי נזקי בהמתו נאמרו לגבי נזקים שגורמת להם הבהמה בגופה ממש, ולא לגבי נזקים שלהם היא גורמת בכוחה באופן עקיף. מטרתה של ההלכה למשה מסיני הייתה ללמדנו כי נזקי צרורות מחייבים בתשלומי חצי נזק. ממילא, לפי דבריו צרורות אינן ממש תולדה דרגל, שהרי אילולי ההלכה למשה מסיני כלל לא היו נחשבים כנזק. אלא צרורות הן נזק העומד בפני עצמו אלא שמחמת דמיונו לרגל, הגדירוהו לעניין רוב הלכותיו כתולדה דרגל. לפי זה מובן, שגם במקום שבו הצרורות אינן דומות לרגל מאחר שהן נעשו בשינוי, יש מקום לחייב עליהם בדומה לרגל, שכן באמת חיוב צרורות כלל אינו נובע מדמיון לרגל.

יש להעיר, כי בפשט הגמרא קשה מאד להבין כהבנת הגר"ח, שהרי הגמרא מסכמת כי "לעולם כגופו דמי", ומזה משמע שמצד הדין היה לשלם נזק שלם על נזקי צרורות.

עם זאת, דברי הגר"ח מתיישבים היטב עם הגמרא לעיל (ג:). הגמרא שם מסבירה את עובדת היות צרורות תולדה דרגל, לאור דמיון בין דיני שני נזיקין אלו. רבים מהראשונים שם התקשו להבין מדוע בחרה הגמרא להראות את הדמיון בהלכות שבין צרורות לרגל, ולא את הדמיון שבגוף הנזק הקיים בשניהם, אשר יצדיק את הגדרת צרורות כתולדה דרגל. לפי הגר"ח הדבר מובן היטב; באמת צרורות אינן תולדה דרגל במשמעות הפשוטה של הביטוי, שכן אילולא ההלכה למשה מסיני, צרורות כלל לא היו מוגדרות כנזק; הגדרת צרורות כתולדה דרגל היא קביעה חיצונית לדין צרורות, אשר מאפיינת את חיובי נזק זה.

מקורות ושאלות לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בשאלת רבא – בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא (י"ז: לקראת הסוף).

מקורות:

י"ז: "בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו... לרבא מבעיא ליה"; תוס' ד"ה זרק; רא"ש פ"ב ס"ב טור ב' "ומסקינן דהתיזה ברה"ר... היה בחצר הניזק".; קצות סי' ש"צ סק"א.

מלחמות (רמב"ן) לדף כ"ו: (י"א: בדפי הרי"ף) ד"ה ועוד, באמצע "ויש דרך אחרת בפי' זו הסוגיא...."