נבואה וחכמה

הראי"ה קוק מתייחס בכמה מקומות ובכמה הקשרים ליחס שבין החכמה לנבואה. בין השאר, הוא מאפיין את הנבואה של ימי הבית הראשון כמחאה נגד העבודה הזרה (אורות עמ' קכ): "הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עוז, את הדרת נועם ה' אחד א-לוהיו, ותתארהו בכל יופי וזוהר את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות... ותימלא רוח א-לוהים להושיע ולגדור ברום שיח". במילים אחרות - הנבואה ידעה לתאר את הגועל ואת הזוועה שבעבודה הזרה במילים יפהפיות ובתיאורים מדהימים, הכובשים את לב שומעיהם.

עם זאת, בנבואה הייתה חסרה נקודה חשובה: "השערות הדקות שמהן מצטרפות עבות-עגלה של החטאת, גידי החיים הדקים... אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה". עם כל התיאורים המרהיבים של העבודה הזרה, הנבואה לא יכלה לרדת לפרטים הקטנים שגורמים לאדם לעבוד עבודה זרה ולהוכיח עליהם את האנשים. הנבואה תיארה את החטא 'בגדול' וגינתה אותו, אבל לא ידעה לגנות ולהוכיח על הפרטים הקטנים שהביאו לחטא. לכן הנבואה נכשלה, ורוב העם לא חזר בתשובה שלמה.

ביחס לזה - "חכם עדיף מנביא": " מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים... עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם - 'הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות'". ע"י הרחבת התורה והסברתה לעם, החכמים הצליחו להבהיר את הנועם הפנימי המצוי בחוקי התורה, המרנין וממלא את הלב. ממילא, לא נותר מקום בלב לעבודה הזרה. כך, העבודה הזרה נדחקה דווקא ע"י ההבנה העמוקה של פרטי התורה, ולא ע"י האורות הגדולים של הנביאים.

אמנם, לא כל הנבואות שוות, ונבואתו של משה רבנו הייתה שונה. נבואתו של משה רבנו ידעה מצד אחד לתאר את הכללים בצורה מרהיבה ומדהימה, ומצד שני לרדת לפרטי הפרטים ולדיוקים הקטנים ביותר. זוהי התורה: השילוב בין הכללים הגדולים לבין הפרטים הקטנים ביותר. לאחר פטירת משה ומשפסקה נבואתו, התהוותה 'חלוקת רשויות': איש כבר לא יכל להכיל ביחד את הכללים והפרטים, ולכן נתחלק תפקידו של משה לשניים. הנביאים מונו ללמד ולהעביר את כללי התורה, ואילו החכמים נשאו בתפקיד להעביר וללמד את פרטיה.

ומה קורה אחרי שהפסיקה הנבואה? לאחר הפסקת הנבואה, הראי"ה מסביר שהחכמים צריכים לשאת על גבם את איחוד הפרטים והכללים, אך באופן שונה מהאופן שבו משה איחד בין שניהם: משה רבנו ירד לפרטים דרך הכללים, ואילו החכמים עולים לכללים באמצעות הפרטים. משה רבנו תיאר את הכללים בתיאורים הצופנים בתוכם את הפרטים, ואילו החכמים מתארים את גודלם של הכללים באמצעות העמקה ולימוד מדוקדק של הפרטים.