אמונה ותפילה | 2

המאמר פורסם בעלון שבות מס' 23, י"ד בחשוון תשל"ג. לחלק א' לחצו כאן, לחלק ג' לחצו כאן, לחלק ד' לחצו כאן, לחלק ה' לחצו כאן.

ד. אמונה מול תפילה

משעמדנו על עובדת קיומו של קשר דו-סיטרי בין הבורא לברואיו, ועל התפילה כקיום וכביטוי לזה הקשר מצדו של האדם. יש להתבונן בטיבה ובתוכנה של התפילה מנקודת מבטה של האמונה.

ברי כי המבט יופנה אל תפילת העמידה שבעת אמירתה עומד האדם מישראל נוכח בוראו, כדברי רב חנא בר ביזנא בשם ר"ש חסידא:

"המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו." (סנהדרין כ"ב.)

תשע עשרה ברכות הן בתפילת העמידה. "שלש ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הצבור כולו" (רמב"ם תפילה, א': ד'). נמצא: החלק המרכזי בתפילה מוקדש לבקשות ושאלות של צרכים שונים, גשמיים ורוחניים.

פנייה בבקשות מלמדת כי המצב הנוכחי כמות שהוא אינו שפיר, יש צורך בשינויים, אם שינויים מהותיים ואם שכלולים ושיפורים. יתרה מזו, אלמלא התפילה היה המצב נשאר כמות שהוא. באה התפילה וגורמת לשינוי. נמצא: האדם כאילו חולל שינוי ברצון של מעלה! הייתכן?!

"ויש שואלין על התפילה. אם ראוי האדם שיתן ה' יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל, למה לא יתן אליו בלא תפילה, ואם אין ראוי אליו, אם כן אף אם יתפלל ויבקש. וכי בשביל תפילתו יתן אליו?" (מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה).

ויש שהחריפו את השאלה והציגו תפילת בקשה כסותרת שלימותו יתברך:

"אחת הטענות אשר המציאו המתרפקים להכחיש מעלת התפילה ותועלתה היא, כי אם קודם שיתפלל האדם לא היה הוא יתברך מסכים להספיק צרכיו ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואחר כך בהתפללו נעתר לקולו וחפץ לתת את שאלתו...אם כן נשתנה חלילה רצונו יתברך בזמנים מתחלפים מלא רוצה אל רוצה, מה שלא יאות בחוק שלימותו יתברך." (בינה לעיתים לרבינו עזריה פיגו)

גם אם לא יבקש האדם לדרוש במופלא ממנו ולא ינסה להבין סתרי א-לוהות, גם אז תבצבץ הבעיה מבחינה אחרת:

"באמת כל מה שהשי"ת עושה עם האדם הכל הוא לטובתו, כפו שארז"ל שצריך האדם לומר, 'כל מאי דעבדין מן שמיא לטב עבדין', ואם כן לכאורה קשה, למה ציוונו השי"ת להתפלל על הצרה[2] ר"ל, הלא כל היסורים והצרוח ח"ו, הם טובות גדולות באמת לזכותו על ידם לחיים נצחיים." (מתוך לקוטי הלכות למוהרנ"ת[3])

שונה שאלה זו מקודמותיה, כאן סימני שאלה גס על המתפלל עצמו. שאלה הבאה מעומק אמונה. אני מתפלל ומבקש שינוי, משמע איני שלם עם ההוראה שכל הנעשה ע"י הקב"ה נעשה לטוב. אמונה איתנה בטוב הבורא והנהגתו משמיטה את הבסיס מתפילת בקשה.

לצרור השאלות יש להוסיף עוד אחת ואפשר שהיא קשה שבכולן. על שעת התפילה כתב ריה"ל:

"ותהיה העת ההיא, לב הזמן ופריו, ויהיו שאר- עתותיו כדרכים המגיעיםאת העת ההיא. אשר יתאוה קרבתה, שבה הוא מתדמה לרוחניים ומתרחק מהבהמיים ויהיה פרי יומו ולילו שלש העתות ההן של תפילה." (כוזרי מאמר ג': ה')

מדרגת המתפלל תפילה של אמת מתוך כוונת הלב, גבוהה עד מאוד, וההדרכה המעשית לשעה גדולה זו היא:

"ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו... וכך היו חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". (שו"ע, סימן צ"ח)

כל זאת "כי התפילה היא הדבקות בו יתברך" (מהר"ל, נתיב העבודה, פ"ב).מה הגון יותר לאותה שעה מאשר סילוק כל העניינים היומיומיים האפורים הגשמיים והשתקעות בחוויית הדבקות וקרבת א-להים. אם מחשבות, כי אז מחשבות במושכלות עליונים וגבוהים, והנה תחת זאת עוסק המתפלל והוגה בפרנסה וברכה וישועה מצרות ופדות מייסורים ומלשינים וזדים. וכי אין בכל אלו הבקשות משום בזבוז השעה הגדולה? משום הנמכת המעמד הגבוה, העליון?

ה. אדם אין לעבוד

את סיפור תולדות השמים והארץ בהיבראם, בו תופס האדם את המקום העיקרי, פותחת התורה בתיאור:

"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה." (בראשית ב': ה')

"כי לא המטיר" משמש סיבה לכך ששיחים ועשבים טרם צמחו, אך מה עניין עבודת האדם לכאן?

מבהיר רש"י כי "ואדם אין" אינו הסבר לאי צמיחת הצומח, אלא לאי ירידת הגשמים.

"וכל עשב השדה טרם יצמח... ולמה? כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים."

הרי שרשרת של סיבות; אין אדם המכיר בטובת גשמים, ולכן אין גשמים, ולכן לא צמחו. ומוסיף רש"י:

"וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהן[4] וירדו, וצמחו האילנות והדשאים."

תפילתו של אדם הראשון לגשמי ברכה, אב-טיפוס היא לכל תפילה ובקשה. לא שבאה תפילה ושינתה רצון של מעלה. הרצון להיטיב קיים תמיד, אלא שאין מטיבין לו לאדם קודם שיחוש שצריך הוא לאותו דבר. יקר הוא שפע היורד מלמעלה מתתו כלאחר יד. ירגיש האדם בטובת הדבר ובצורך בו ויבקש, או אז יקבל. כך יסביר הרמח"ל את עניין התפילה:

"עניין התפילה הוא; כי הנה, מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך - צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם השפע. ואם לא יתעוררו - לא ימשך להם.

והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם בזה העולם." (דרך ה', פרק חמישי, א')

תפילה כאילו פותחת צינורות של מעלה, על מנת שיורידו שיפעם לעולם. מכאן קישורה של התפילה למקום המקודש. (עיין בתפילת שלמה, מלכים א', כ"ח-נ"ג). כי שם המקום ממנו הושתת העולם[5] - הוא מקור הברכה.

ו. מנחה מבאר לחי רואי

אפשר ומכאן למיוחד שבתפילת המנחה לגביה קבע רבי חלבו בשם רב הונא:

"לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר: ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ענני ה' ענני"...(ברכות ו:)

כי זאת התפילה הנאמרת לאחר שכבר יצא האדם לעבודתו, לאחר שעמל מחצית היום וראה עד כמה חסר הוא ועד כמה נצרך הוא לחסדי שמים. בשחרית - קודם שיצא האדם, ולאחר שתמה עבודתו לעיתותי ערב, אין הלב כה שלם בתפילה כבשעה שהוא בעיצומה של עשייה ונוכח הוא בנחיצותה של הברכה הא-להית.

תפילה זאת תוקנה על ידי יצחק עת יצא לשוח בשדה.

"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". (בראשית כ"ד, ס"ב - ס"ג).

"תניא; יצחק תיקן תפילת המנחה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: (תהלים ק"ב) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". (ברכות כ"ו:)

עת התפלל יצחק היתה ידו שטוחה בתפילה, זהו שראתה בו רבקה.

"ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. - אמר רב הונא: צפת שידו שטוחה בתפילה" (ב"ר ס', י"ד).

ידים הם אברי הפעולה של האדם באמצעותם יוצר הוא ופועל. יד שטוחה בתפילה מבטאת כי חש האדם עד כמה זקוק הוא לעזר שמיימי במעשה ידיו. משהחלו הידים לפעול יודעות הן להעריך אל נכון את שצריכות הן, והן שטוחות בתפילה.

מעתה אפשר ויתחוור הקשר שבין שני הפסוקים. "והוא יושב בארץ הנגב" מהוה הקדמה נאותה לתפילת המנחה. בארץ נגובה ויבשה לב הכל הומה למים למטר לגשמי ברכה. והיד העושה במלאכת השדה [ויצחק עשה בשדה כאמור בו "ויזרע יצחק בארץ ההיא..." (בראשית כ"ו, י"ב)], שטוחה בתפילה. מהיכן בא למידה הזאת, - "מבאר לחי ראי". הוא המקום בו באה בשורה על בן העתיד להיוולד לאברהם וישמעאל יהיה שמו, לאמר: ישמע הא-ל לקול תפילתו.

ז. תפילה ראשית עבודה

תפילה השגורה בפינו, אנשי כנסת הגדולה תיקנוה ובה גנזו מחשבות עמוקות ורזין עילאין ומי יבוא בסודם, אך גם במעטה החיצון הגלוי ביותר, לימודים גדולים. הם שקבעו לנו כי עיקרה של תפילה - בקשות, ובזה הדריכונו בדרך חיים בהשתדלותינו בעולם הזה. נאזין שוב להסברו של הרמח"ל:

"כי הנה האדון ברוך הוא נתן לאדם דעה להיות מנהיג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כולם. והעניין הזה מיוסד על שני שרשים...והשני - להיות לו עסק בעולם וליקשר בעניניו...והנה זה באמת מצד אחד ירידה לו ולעניינו...ואולם, כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי ענינו בעולם הזה, הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי. כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם - כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר. והנה הכין הבורא יתברך שמו תיקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך, וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו - ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לגבי השתדלותו עד שכאשר ימשך אח"כ בשאר דרכי ההשתדלות האנושי לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו יתברך, ולא תהיה ירידתו ירידה רבה אלא תסמך ע"י התיקון הזה שקדם לה'". (דרך ה', פרק חמישי, ב')

לא רק נשמה וחיי רוח - כי אם גם גוף וצרכיו וחיי חומר - הם חיי האדם, זה גורלו וממנו לא ימלט, ועל כורחו חייב הוא לשקוע בעניני חומר לסיפוק צרכיו. שונות ומשונות הן דרכי ההשתדלות לסיפוק אותם צרכים, צד משותף לרובן - השתקעותו של האדם בחומריות, ריחוקו משרשו הרוחני. בחסדו הגדול הראה לו הקב"ה דרך אחת והיא כולה רוח והיא כולה עידון - התפילה. היא - ראשית ההשתדלות, בחינת - "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נ"ה, כ"ג).כשמתחיל האדם בעמל יומו בתפילה, מובטח לו כי גם שאר פעולות ההשתדלות, כרוכות יהיו אחר הפעולה הראשונה - התפילה.

מכאן שראיית התפילה כעבודה היא ראייה ממשית מאד, כי כן מהווה התפילה ראשית עבודתו של האדם. מכאן הסבר נוסף להקפדתה של ההלכה על כך שתהיה התפילה ראשונה למעשי האדם.

"אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפילה י"ח,...ולא לאכול ולא לשתות..." (שו"ע או"ח פ"ט, ג').