הבעש"ט | 4 | המחשבות הזרות בדברי המגיד ממזריטש

 

בשיעור שעבר ראינו כיצד נעשית עבודת הבירורים בתפילה לפי הבעש"ט, כפי שמביא אותה המגיד ממזריטש. למדנו כי מוקד הבירורים מצוי בהתמודדות מול המחשבות הזרות, אך בפסקה האחרונה שלמדנו, התגלה כי המחשבות הזרות יכולות להיות גם סימן שהאדם נדחה מהיכל ה'. הפעם נתבונן מעט יותר בהדרכתו של המגיד, על פי הבעש"ט, כיצד להתמודד מול המחשבות הזרות הדוחות את האדם החוצה.

 

נשוב אל הפסקה שראינו, מתוך עמוד התפילה:

ויש באדם כמה כוחות, שלזה העולם צריך כח זה, ולזה העולם כח זה, שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ, ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם, באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר לה' יתברך, שהמחשבה הוא אותיות שהם איברי השכינה רק שנפלו בקליפות מכח השבירה, ונעשה הצירוף של האותיות רע, כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו, שכל אחד בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מאוס ורע מאוד, כך זה הוא גם כן נעשה רע:

וכשהוא מבין באיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוה הוא מעולם התאוה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת, וכן בשארי דברים, שכולם משבעת ימי הבנין נפלו, וכשהוא מקשר אותם בה' יתברך באהבת הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשורשם, וכן בשאר מדות, כל מחשבה לפי המדה שנפלה ממנה הוא מקשר אותה לאותה המדה, והקליפות נופלים ממנה, ונעשה הצירוף טוב, וזהו דאיתא (שבת קנ"ג א) מתיר את החבלים והשקים נופלים, השקים דהיינו הקליפות נופלים, ויש לה' יתברך ברוך הוא בזה הנאה גדולה, כמשל הבן מלך שנפל לשבי, כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שהיה אצלו תמיד: (כתר שם טוב ח"ב דף ג' ע"א, ליקוטי אמרים דף ד' סוף ע"א)

                                          (עמוד התפילה, קז).

בהתחלה נראה כי המחשבה הזרה היא סימן שהאדם לא הצליח לעבור מעולם לעולם בתפילה, אלא נדחה החוצה. עם זאת, בפסקה הבאה המגיד כותב אחרת. גם אם גרשו אותך – אפשר לתקן. התיקון אינו מועיל רק למתפלל כדי שיוכל לחזור פנימה להיכל, אלא גם לבירור הניצוצות מהקליפות.

נראה פסקה אחרת שמקורה בחיבור צוואת הריב"ש:

יחשוב שבתפלתו הולך מהיכל להיכל וכשיבוא לו מחשבה זרה מגרשין אותו כי דנין אותו בכל היכל אם ראוי לכנוס. ואם אינו מתפלל בהתלהבות יתחיל להתפלל בכח ואם מתפלל בהתלהבות אזי יראה על המחשבה מה היא, אם באהבה רעה כגון ניאוף יביא אותה אל שרשה שהוא אהבת השם ית', דיש ז' מחשבות ולא יותר וזהו ז' ימי הבנין, ובכל אחת יש ערב ובוקר ערב לשון תערובות שחשב מחשבה חיצונית ובוקר לשון בקרת שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת השם ואהבת עבירות, ויראת השם ויראה רעה כגון שנאה והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר א"ע, וניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות וכל א' כלול מי', ובכל מחשבה רעה מחיה ח"ו שבעה עממין, וזה פי' המדרש הנעלם העולם הי' מתמוטט אמר הקב"ה הא אברהם זמין למיפק לעלמא פי' מדת אהבה, הא ישמעאל זמין למיפק פי' אהבה רעה, ממילא כשחושב באהבה רעה מחיה את ישמעאל וט' שעמו, הא יצחק פי' מדת יראה, הא עשו פי' יראה רעה רציחה, וכשחושב ביראה רעה ח"ו מחיה את עשו וט' שעמו ח"ו,

אמנם אם חושב באהבה רעה יאמר בלבו מה עשיתי שלקחת מעולם המחשבה והולכתי למקום הטינופת, ובזה יוכנע ויבוא עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואחר כך תבא אל עולם האהבה בזכרו אם אני אוהב את הדבר הזה כגון אשה שטפה סרוחה כמה יש לאהוב את השי"ת, וכן אם שומע דבר שחוק ועל ידי זה נולד לו שמחה יחשוב הלא זה חלק מעולם האהבה, וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג ממנו יחשוב הלא זה חלק מעולם התענוג וירא מאוד שלא יגשים התענוג ההוא כי אז תתענג על ה' כביכול למעלה מהשם, אלא ישים כל עצמותיו אל התענוג ההוא לאמר כי הלא היא חלק מעולם התענוג ויבא הוא אל עולם התענוג, והוא יושב כאן ואוכל, והוא בעולם התענוג וכשצריך ועושה תענוג לעצמו מביא תענוג של השי"ת בכל העולמות, וכן אם רואה דבר הזה שיש לו פחד ממנו יאמר מה יש לי לירא מפני דבר זה הלא הוא אדם כמותי ומכ"ש לפני בהמה וחיה אלא שהוא ית' הנורא מתלבש בדבר זה כמה יש לי לירא ממנו בעצמו, וכן בהתפארות אם מפארין אותו ואם בא לו באמצע התפלה התפארות אם מפארין אותו שהוא מתפלל בכוונה, יחזיק בעצמו יראה שהוא בושה לפני השי"ת, ואם בניצוח ינצח את המדה הזאת או כמו שמבין יחזיק בעצמו ניצוח ה', וכן בהודיה, וכן בהתקשרות שלא יהא מקושר רק להשם יתברך בעצמו).

זהו קטע יסודי ומפורט בעבודת ה' החסידית. הוא דוגמה נפלאה לאופן שבו מיישמת החסידות את תורת הקבלה על נפש האדם ומערך כוחותיה, בכך שהוא מציע פענוח מקיף מה המקבילה הנפשית של כל אחת מהספירות האלוקיות.

ראשית, כותב המגיד, מי שאינו מתפלל בהתלהבות – לא יצליח להיכנס במחשבתו לתפילה. לכן אם אדם נפגש במחשבות זרות, עליו לנסות קודם כל להתפלל בהתלהבות. כעת השאלה היא מה עושים עם המחשבות הזרות נמשכות בכל זאת. במצב זה המתפלל צריך לבחון את המחשבה ולראות מהיכן היא באה. המחשבה יכולה להשתייך לאחד משבעה יסודות, במקביל לשבע הספירות: אם היא מחשבה של אהבה – יסודה בספירת החסד, אם היא מחשבה של יראה – יסודה בספירת הגבורה וכן הלאה. כלומר, כל מחשבה שעולה באדם שייכת ביסודה לאחד מהכלים שנשברו. המחשבה עשויה גם להחיות את "שבעת העממין", כלומר את המידות בהופעתן השבורה והשלילית (כגון חסד שלילי עד כדי "ידו בכל ויד כל בו" – מידתו של ישמעאל שעיוות את החסד של אברהם, או הטלת פחד – מידתו של עשו שעיוות את היראה של יצחק). מכל מקום, המחשבה הזרה אינה נחשבת לאויב שצריך לחסל אותו, אלא לתופעה שצריך לחבר אותה מחדש לשורשה.

כשהאדם נפגש עם המחשבה, הוא עדיין אינו רואה את שורשה. הוא צריך להתבונן ולנסות לזהות את השורש. אם הוא נכנס לעולם דרך מידת החסד, ויש לו פגם כלשהו במידת החסד, הוא יידחה על ידי מחשבה שקשורה למידת החסד. המטרה אינה שהמתפלל יידחה ויישאר בחוץ, אלא שיזהה שמקור המחשבה הוא במידת החסד, ויעלה אותה לשורש זה. אדם שחש אהבה כלשהי צריך להתעלות ממנה לאהבה לקדוש ברוך הוא. המגיד מנסח זאת כעין קל וחומר: אם אדם חש אהבה כלפי אישה, קל וחומר שעליו לאהוב את הקדוש ברוך הוא.

מהלך זה של המגיד עורר ויכוח בדורות הבאים של החסידות. היושר דברי אמת, למשל, אמר שאפשר לעשות קל וחומר בלימוד גמרא, אבל בהתמודדות שבמציאות זה ממש לא פשוט. בעל התניא אומר שההדרכה הזו מתאימה לצדיקים בלבד, ואפשר היה לומר שגם המגיד פונה רק לצדיקים, אבל אין לזה תימוכין בדברי המגיד עצמו. בנוסף, ספק אם בכלל הייתה אצלו הבחנה בין צדיק לחסידים, שהרי בתקופתו החסידות עדיין לא התפתחה, ועדיין לא היו צדיקים מובחרים שלמדו ושימשו כאדמו"ר. מלבד זאת, מתוכנם של דברי המגיד עולה כי המחשבות הזרות שייכות למתפלל עצמו. לדברי בעל התניא, העלאת המחשבות זרות שייכת רק לצדיק, שהמחשבות הזרות שעולות בו אינן שלו אלא של אנשים אחרים; מדברי המגיד נראה שהמחשבות הזרות באות מהמתפלל עצמו, כל מחשבה נובעת ממידה שבה יש לו פגם.

דבריו של אדמו"ר הזקן נגד העלאת מחשבות זרות מופיעים מפורשות בתניא. הוא עוסק במשבר שחווה האדם בעקבות המפגש עם החסרונות שלו:

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה: אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשב' זרה שלה ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמו' זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונ' ועומד לנגדו עו"ג רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע ולקיים מה שכתו' אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורי' שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו:

                                  (תניא, ליקוטי אמרים כח).

פסקה זו כוללת שני דגשים. דגש אחד מופיע לאורך כל ספר התניא, והוא העובדה שהאדם נמצא בקרב תמידי. עבודתו של הבינוני, לכל אורך חייו, היא מאבק בין היצר הטוב לרע, בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. הדגש השני נראה מתאים לתורת המוסר הלא-חסידית, שלפיה האדם נמדד על פי מאבקיו. האדם אינו אמור להצטער על ההתמודדות הממושכת שלו מול היצר, מפני שזו עבודת ה' הגדולה שלו, שרצויה מאוד בעיני ה'. זו עבודה שהיא צורך גבוה. אמנם יש בעולם גם צדיקים גמורים, שנמצאים מעל כל ההתמודדות עם היצר, אבל הקדוש ברוך הוא משתבח באופן מיוחד באלה שמתמודדים עם יצרם.

דברי התניא הם השלכה של תפיסת הנפש: אם הנפש כולה אלוקית – לכל מחשבה שעולה בה יש מקור למעלה; אולם אם האדם מורכב בשני נפשות – המחשבות הזרות הן חלק מהקרב ביניהן. עם זאת, מדגיש בעל התניא, מתפיסה זו עולה גם שאין להצטער על המחשבות הזרות. הן אינן אשמת האדם, אלא תוצאה מקיומה של הנפש הבהמית בקרבו. לכן אסור להצטער כשמחשבה זרה מופיעה, אך גם אין לעסוק בהעלאתה. בניגוד לדברי המגיד, בעל התניא מורה להתעלם מהמחשבות הזרות.

אם כן, איך מיישם בעל התניא את העיקרון של האר"י? איך מתבטאת בתפילה שלו עבודת הבירורים? את זאת נראה בשיעור הבא.