על מנהג שירת הבקשות ועל אמירת שירה בלילה

 

על מנהג שירת הבקשות ועל אמירת שירה בלילה^[1] / בעז זריבי

קושטא דמילתא גליון ה' (מרחשוון התשפ"ג)

 

בשבתות החורף, משבת בראשית ועד שבת זכור, כשהימים קצרים והלילות ארוכים, היה עזרא משכים קודם עלות השחר לבקשות. מהלך הוא לאיטו בחשכה בסמטאות שכונת מחנה יהודה אל בית הכנסת עדס. השמים זרועים כוכבים והרחובות ריקים ושוקטים. הטיול לאחר חצות ליל בירושלים של שבת היו לו טעם מעין עולם הבא, וכשהיה מהלך לאיטו היו צפים בזה אחר זה פיוטי הבקשות עם המילים עמוסות ההרגשות והניגונים מלאי הכיסופים. (כעפעפי שחר, הרב חיים סבתו)

מנהג שירת הבקשות, היה מאות שנים חלק מסדר השבת של יהודי ספרד בתפוצותיהם השונות, בכל שבתות החורף משבת פרשת בראשית ועד שבת זכור. בשעות הלילה המאוחרות היו מתכנסים בני הקהילה ושרים פיוטים ושירי דבקות וקודש בתחינה לפני בורא עולם. מנהג זה, שואב השראה ממקורות קדומים רבים העוסקים בסגולתו של הלילה לאמירת שירה ותפילה, לצד הנהגות קבליות שמקורן בבית מדרשו של האר"י הקדוש ונהגו בהם מנהגים דומים שכללו התכנסות לתפילה, שירה ולימוד תורה בשעות הלילה המאוחרות.

במאמר זה אתייחס לשתי סוגיות הנוגעות ללב המנהג של שירת הבקשות: הרקע ההיסטורי ליצירתו, שתחילתו כפי הנראה בצפת בדורו של האר"י הקדוש, והתייחסות לשאלה מדוע לקבוע מנהג כזה דווקא בשעות הלילה המאוחרות, באופן שלכאורה מקשה על ההשתתפות בו. אנסה להציע שלקביעת הבקשות בלילה ישנם שורשים מחשבתיים קדומים, המבוססים על הסברים שונים שנתנו חכמי ישראל לאורך הדורות ביחס לסגולתו הרוחנית של הלילה. בסיכום המאמר, אציג בקצרה תפיסה הנוגעת למנהגי ישראל בכלל, ומסבירה מדוע יש חשיבות בעיני לעיסוק במשמעותם המחשבתית של מנהגי ישראל, ובצורך להימנע מסילוף שלהם.

הרקע ההיסטורי להיווצרות שירת הבקשות

ידוע הוא, שבתקופת מקובלי צפת במאה הט"ז, נוצרו והתגבשו מנהגים רבים שהושרשו לאחר מכן בעם היהודי בתפוצה רחבה. בין המנהגים האלה, קיימים כמה הממוקדים באמירת תפילה ושירה בשעות הלילה, בדרך כלל סביב שעת חצות.^[2] הבולטים בין מנהגים אלה הינם שירת הבקשות, בה עוסק מאמר זה, אך גם תיקון חצות, תיקון ליל שבועות ועוד. בחלק זה של המאמר אציג שני מקורות משמעותיים (ראה להלן ובהערה ד) המציגים הנהגות שמהוות רקע אפשרי לצמיחתם של מנהגים אלה, כאשר במסגרת זו לא אפרט את ההבדלים בין המנהגים ואת משמעויותיהם השונות.

ורבי אברהם הלוי נהג בכל חצות לילה לקום ולסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה לכבוד הש"י שהשכינה בגלות ובית קדשנו ותפארתנו היה לשריפת אש ועם ישראל הם בצרות גדולות... ודפק על הבתים בצפת וקורא להם עמדו לתיקון חצות ללמוד בעת רצון הזאת... ולכל תלמיד חכם היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה... והיו קמים כולם בשעה אחת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והיו אומרים התיקון חצות ואחר כך היו לומדים איש איש כפי השגתו יש מהם שעוסקים בחבורות בזהר וקבלה ויש בתלמוד ומשניות ויש בתורה נביאים וכתובים ואח"כ היו אומרים מזמורי תהילים ופזמונים ובקשות עד אור היום והיו מעוררים את הרחמים. (שבחי האר"י השלם, תל אביב תשמ"ב, עמ' צ"ב-צ"ג)

המנהג של ר' אברהם הלוי^[3] דומה באופן בולט למנהג שירת הבקשות: באופן קבוע בערבי שבתות לאחר לימוד תורה בנגלה ובנסתר מתכנס הציבור לאמירת "מזמורי תהילים ופזמונים ובקשות עד אור הבוקר". בראשית הקטע, מוצגת גם המהות ששולבה לאחר מכן בשירת הבקשות, להקדיש את ליל שבת ללימוד תורה, תפילה, ובקשת רחמים לפני המקום.^[4]

היסטוריונים שונים מצביעים על כך שעם התפשטות קבלת האר"י ברחבי העולם היהודי, התפשטו עמה גם מנהגי שירת הבקשות בליל שבת, ונוצרו מתוכם לאורך השנים מסורות שונות בכל קהילה וקהילה: מרוקו, אלג'יר, תוניס, ארם-צובא, יוון, סוריה, תורכיה ועוד. בחלק מן התפוצות, נוצר נוסח וסדר קבוע של הבקשות, בדגש על קהילות ארם-צובא ומרוקו, ובחלק מן המקומות המנהג היה קיים אך באופן פחות קבוע, והושרו בו פיוטים שונים.^[5]

בהקשר זה, יש לציין שפיוטים מסוג 'בקשות' הינם תופעה מוקדמת מבחינה היסטורית למעמד "שירת הבקשות" הקבוע בערבי שבת במהלך החורף, ויש להבחין ביניהם. לאחר התגבשותו של מנהג הבקשות, נראה שנכון לחלק את הפיוטים הנכללים בו לשלוש תקופות היסטוריות מרכזיות בהן הם נוצרו: שירת ימי הביניים – בדגש על פיוטיהם של ר' אברהם אבן עזרא ור' יהודה הלוי; שירת ארץ ישראל במאות הט"ז-י"ז, שר' ישראל נג'ארה הוא המחבר הבולט בה; וכן פיוטים מאוחרים יותר שחוברו בתפוצות השונות, בעיקר ע"י מסדרי ספרי הבקשות או הפייטנים שהובילו אותם, ושולבו בסדר הבקשות של קהילות מסוימות. כל הרוצה להרחיב ולעיין, ימצא מגוון רחב ועשיר בספרי הבקשות של העדות השונות: שיר ידידות, אעירה שחר, יצחק ירנן ועוד רבים.

מדוע יש לומר שירה דווקא בלילה?

נראה, כי לשעות הלילה המאוחרות בהן שירת הבקשות הייתה נאמרת יש חלק משמעותי בכך שהיא לא נפוצה היום כפי שהייתה בעבר. מתבקש לתהות, מדוע יהודים רבים העמלים לפרנסתם, בחרו דווקא בשעות המאוחרות של יום המנוחה השבועי כמועד המתאים למנהג מסוג זה.^[6] בפרק זה אנסה להציע שלושה כיוונים מחשבתיים למענה על תהייה זו המבוססים על אגדות על דוד המלך ועל שיטתם של רבנו בחיי ושל ר' צדוק הכהן מלובלין.

א. "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" – על שירתו ונגינתו של דוד המלך

דמותו של דוד המלך כמשורר תהילים וכבעל נגינה, השפיעה רבות על משוררי ופייטני ישראל לאורך הדורות, הן ביחס לעצם ההצדקה של תלמיד חכם לעסוק בתחומים אלה, והן בתוכן היצירות והפיוטים.  בין שלל התיאורים בעניין זה, בולט במיוחד ביחס לסוגיית הבקשות המדרש במסכת ברכות העוסקת בלימוד תורה של דוד המלך בלילה, הקשור באופן מהותי לנגינתו בכינור ולשעת חצות הלילה:

אמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. (ברכות דף ג' ע"ב)

נראה כי יש לתהות על הקשר בין הכינור, המעורר את דוד המלך משנתו, לעובדה שהוא קם בלילה לצורך לימוד תורה דווקא, ולא לצורך אמירת שירה או תפילה.^[7] ביאור אפשרי לשאלה הזו, מצינו בדבריו של ר' יעקב ן' חביב^[8] בפירושו על האגדה הזו כפי שהיא מופיעה בירושלמי:

... בהכרח שהתחלת הנגון לא היה על ידי אדם כיון שלא אמר והיה כמנגן שהוא פועל כמו כותב תופר. אבל כנגן נפרש אותו שם דבר כלומר כנגון המנגן ואף ע"פ שחזר ואמר המנגן שהוא לשון פועל אין לפרש אותו כנוי לאדם אלא לכלי עצמו ופירושו והיה כנגון היוצא מהכלי המנגן... והשכל מחייב לפרש כן יען תשוקת הנביא היתה כדי שיחול עליו שפע נבואה לשמח קודם כחותיו הנפשיות ואין ראוי שיהיה זה על ידי אדם שבהשגחתו או חבורו עמו יתבטל מהתבודדותו מה שאין כן אם הכלי מעצמו ינגן כי זה יהיה להוסיף דבקות והתבודדות והכנה לנבואה ומכאן ראיה חשובה לכל הנביאים וגם למדברים ברוח הקודש כדוד ע"ה. (הכותב על עין יעקב, ירושלמי ברכות פרק א' אות א')

במהלך למדני מורכב, שאין כאן המקום להאריך בו, קושר ה'עין יעקב' בין הגרסאות השונות של האגדה הזו, ובין הפסוקים השונים שהובאו כראייה אליה, ומחדד מכך את משמעותו הסמלית של הכינור ללימוד התורה. נראה לומר, כי הניגון והמוסיקה, מהווים באגדה הזו המקור הא-לוהי, מוקד ההשראה, המכונן את לימוד תורתו של דוד המלך. לא מדובר כאן בכינור שהוא בוחר לנגן בו, אלא בכינור שרוח גורמת לו לנגן מאליו, ובכך מתגלה לנו מעלה חשובה ממעלותיה של הנגינה והשירה, כמוקד רגשי-פנימי המשפיע על רוחו, מזגו ותורתו של השומע או המנגן, בפרט בשעת החסד של חצות הלילה.

ב. "כי תפילת הלילה היא יותר זכה מתפילת היום" – שיטת רבנו בחיי

רבנו בחיי, בשער האחרון של ספרו חובת הלבבות העוסק באהבת ה', עוסק בין היתר בכלים לתיקון נפשו של האדם, שאחד מהם הוא הקדשת היום לתענית והלילה לתפילת רשות. בהסבר עמדה זו, מציע רבנו בחיי כמה וכמה הסברים מציאותיים לשאלה מדוע הלילה הוא זמן נכון יותר מהיום לתפילה:

כי תפלת הלילה היא זכה יותר מתפלת היום לכמה פנים. מהם כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום. ומהם שתאות הגוף מהמאכל והמשתה יותר נחים בלילה ממה שהם נחים ביום. ומהם הפסק חברה בינו ובין בני אדם כאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו ובעל חוב יתבעהו במה שיש לו עליו. ומהם נוח חושיו מרוב מוחשיו בלילה מפני שאינו רואה מה שיטרידהו ולא שומע מה שיפסיק עליו, ומהם המלטו מן החנופה ורחקו ממנה מפני מעוט היושבים עמו בלילה ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום. ומהם שיתיחד בזכר הא-להים ויתבודד בו בעת התיחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו. (חובות הלבבות, שער י', פרק ו')

לצד ההסברים על אופן ההתנהלות של בני אדם במהלך הלילה, שמאפשר פניות רבה יותר לתפילה מאשר היום, מציג רבנו בחיי בסוף דבריו השוואה חדשנית ומפתיעה לענייננו: "שיתיחד בזכר הא-להים ויתבודד בו בעת התיחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו", כלומר – הגדרת הלילה כזמן של התייחדות, בו כל אדם סגור בביתו עם אוהביו, וכך גם כביכול אצל האדם שמייחד את הלילה לתפילה ומתייחד "בזכר הא-להים". התיאור הזה, מציע לנו לדמיין מרחב אישי ואינטימי, בו האדם מרגיש בנוח, יכול להתנהג בטבעיות ומרשה לעצמו קרבה ופגיעות, והמרחב הזה הוא מרחב הלילה, זמן ההתייחדות. התיאור של מנהג שירת הבקשות, מעמד קהילתי נרחב ופומבי, כרגע בעל אופי כזה, מאיר אותו באור חדש וייחודי.

ג. "וזהו תפילת הלילה בעת החושך הגמור" – שיטת ר' צדוק

ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו צדקת הצדיק, מתייחס למעלת התפילה בלילה כאמצעי להבעת רצונו של עובד ה' שלא להניח את עבודת התפילה בסוף היום עם רדת הלילה, גם כאשר תפילותיו לא נענות:

והוא כמו ששמעתי על לשון מפגיע בתפילות ומפגיע אין בידינו ובפרק קמא דתענית (ח' ע"א) על פסוק (איוב ל"ו, ל"ב) ויצו עליה במפגיע דרצה לומר כמו פגע שאינו רוצה לשוב וללכת מהשם יתברך בשום אופן רק שיענהו והרי זה כאוחז בבגדו ואומר איני מניחך. וזהו תפילת הלילה בעת החושך הגמור אחר שרואה שלא נענה זה פעמיים הגם שהיה באהבה ויראה ובלב נשבר גם כן. צריך שיהיה כמפגיע עד שיוכרח להיענות ולהשיג במדת אמונה מדת האמת היינו הבירור לעין שהוא כן כמו שהוא בוטח באמונתו. (צדקת הצדיק, סימן רכב)

התפילה בלילה מהווה הבעת ביטחון של המתפלל בכך שתפילתו נשמעת ושגם כאשר הוא לא רואה שתפילותיו תמיד נענות, הוא לא מאבד או מטשטש את אמונתו. הלילה גם מאפשר סביבה אחרת בעלת השפעות שונות על תחושותיו ורגשותיו של האדם: "בעת החושך הגמור אחר שרואה שלא נענה זה פעמיים הגם שהיה באהבה ויראה ובלב נשבר גם כן". בשיטתו של ר' צדוק, האדם צריך לאמץ ולמנף את האופי המורכב והעצוב לעיתים של הלילה, ולמצוא את הדרך להתחבר לקב"ה גם דרכו.^[9]

על חשיבות העיון בטעמי המנהגים וההימנעות משיבושם:

זקני, הרב אליהו חי גיג' היה רב תוניסאי ובן למשפחת רבנים חשובה ומפורסמת. כיהן שנים רבות ברבנות בקהילות תוניס ואלג'יריה, וחיבר ספרים במגוון תחומי התורה. אחד מספריו החשובים והידועים ביותר הוא הספר 'זה השלחן – מנהגי ק"ק אלג'יר' אותו כתב כמתנת הוקרה לקהילה שאירחה אותו ובה כיהן ברבנות שנים רבות. מדובר בספר חשוב וייחודי, בו אסופה ממנהגי יהדות צפון אפריקה שנכתב עוד בחוץ לארץ על סמך המנהגים שהיו נהוגים בפועל בקהילה. הספר מחולק לשני חלקים, 'זה השולחן', שהוא פירוט המנהגים בחלוקה לפי נושאים, ועל גביו ביאור 'ויגש אליהו', בו מעיין המחבר בכל אחד מהמנהגים, ומוכיח את אמיתותם להלכה. כתב בהקדמה לספרו 'זה השולחן' כך:^[10]

ותבט עיני בשורי הן כל יקר ראתה עיני מנהגים טובים על אדני פז מיוסדים מגדולי הרבנים הראשונים נוחם עדן... המה בחכמתם תקנו בזמנם חוקים והדו"ר קבלוה ברצון קיימו וקיבלו היהודים. מיד ולדורות קבעוה חובה. דור הולך ודור בא דור אחר דור. אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם מנהג ישראל תורה מקום שנהגו שלא לגדור... הנה כי כן קמתי אני לפתוח ואספתי באומרים כל המנהגים חדשים גם ישנים יגעתי ומצאתי עד מקום שידי מגעת. אמרתי אעלה על ספר ולקובעם בדפוס אגב חביבותייהי חיבה יתירה נודעת. למען תהיה יד כל אדם זוכה בהם דבר בעתו עין רואה ואזן שומעת... ועשיתי לו מטעמים ועל מה הטבעו אדניו ועל האר'ש מתחת תלוי עליו כל שלטי הגבורים ראשונים ואחרונים ומראה מקום המנהגים והכי קראתי שמו ויגש אליהו הגשה לתפלה ומן הבארות הללו ישקו הרועים והמורים פנים בתורה של"ו כהלכה.

מנהג 'שירת הבקשות', עשוי להידמות בעיני חלק מן הקוראים כמנהג עדתי של קהילות מסוימות בלבד, מחודש ולא קדמון, מפוזר ומובדל בפרטיו בין קהילות שונות ובהתאם לתת את הרושם של מנהג שולי ולא מרכזי שאין עניין להרחיב את העיסוק בו יתר על המידה. במאמר זה ביקשתי ללכת בדרך שהתווה זקני הגאון, לעיין לעומקו של מנהג זה, ולמצוא את שורשיו הנטועים עמוק בדברי ימי ישראל, את משמעותו המחשבתית והקבלית ולמצוא בו את העומק שמצאו בו אבותינו הקדושים, שנהגו בו במשך דורות רבים.

מנהגי ישראל, השונים והמגוונים בין התפוצות השונות, הינם, כפי שהאריכו רבים, מוקד חשוב וייחודי בהתפתחות של מסורת ישראל על עושרה ועומקה. נראה כי כאשר זכינו בחסד ה' עמנו, להינצל מהגלות המרה ולעלות לארץ קודשנו, שילמנו מחירים על אובדנם של מנהגים מסוימים ועל טשטוש ובלבול באופיים המהותי של מנהגים אחרים.^[11] מבלי להאריך יתר על המידה, נראה כי חשוב לומר כי התפיסה של יהדות ספרד, ובפרט יהדות מרוקו,^[12] באופן בו נוצקה מחדש בתלאות העוני והקליטה הקשה בארץ, רחוקה לפרקים ממקורותיה הקדמוניים ומאופייה האמתי והייחודי. כולי תקווה כי העיון המעמיק והרחב במנהגי הקודש של אבותינו מתפוצות אלה, דוגמת הקדושה, הדבקות והמסירות שבהתכנסות מדי שבת בשעות הלילה המאוחרות לעבודת ה', יזכה אותנו לחיבור עם מנהגיהם ותורתם המקורית, ולנקות מעלינו שיבושים וטעויות שנוצרו בתום לב אך נראה היום כי פוגעים באופן ממשי ומשכיחים מאיתנו את מקורות האמת שלנו ושל עמנו.

סיכום

מנהג כל עיר מערי המערב לקום בכל ליל השבת מחצות ואילך כל ימות החורף, לשבח ולהלל לא-להינו בתהלות דוד המלך עליו השלום, ובשיר השירים לשלמה המלך עליו השלום ואחר מזמרים בשירי קדמונים ואחרונים עליהם השלום. כל משורר ומשורר כיד ה' הטובה עליו כפי ידיעתו. (שיר ידידות^[13], שער, דפוס מרקש תרפ"א)^יג

במאמר זה, ביקשתי להציג כמה פנים של מנהג "שירת הבקשות", מנהג חשוב וייחודי שיסודותיו בהררי קודש, ולאורך השנים עוצב והתבסס על תורות שונות ומקורות שונים. נראה כאמור, כי בדורנו, לצד העדנה המחודשת שזוכים לה מנהג העדות השונות, דווקא מנהגים בעלי דרישה רוחנית גבוהה שאינם קלים לביצוע, הולכים ונשחקים – בחלקם מצטמצמים ובחלקם לובשים אופי חדש. מטרתו של המאמר היא להציג את המנהג הזה, לעיין במשמעויותיו ובטעמיו הרבים, כל זאת דרך עיון במקורות מתקופות היסטוריות שונות ומבתי מדרש מגוונים. יהי רצון שנזכה גם אנו להשיב עטרה ליושנה, מתוך חיבור עמוק וכן למסורת אבות.