"הטובים לתקשורת" - אבל איזה טובים?

עלון שבות - קשר בוגרים 5 (שבט תשמ"ח) / יאיר שלג[1]

לפני מספר חודשים [טבת תשמ"ז] הופיע בכתב-העת "נקודה" מאמר בשם: "הטובים לתקשורת". כותב המאמר, אורי אורבך, המליץ שם בחום על הצטרפותם של רבים וטובים מבני-הנוער הדתיים אל עולם התקשורת, וקרא למחנכים ולר"מים שלא לפחד מן הכיוון הזה, אלא, אדרבה, לעודד ולטפח אותו.

טוב ויפה. אלא שהדרך אל הכוונות הטובות רצופה לא פעם בנימוקים שגויים, וכך גם הפעם. אורבך קרא לכותבים ולשדרנים הפוטנציאליים לחשוף את כישוריהם כדי שיוכלו להיאבק בשלטון השמאל בכלי התקשורת. רוצה לומר: מיהם אנשי-התקשורת המבוקשים? אלה הבאים אליה בעצם מתוך עוינות בסיסית, אלה הרוצים לכבוש את המלכה בביתה שלה.

קל להצביע על האבסורד שבציפיה הזו. אל התקשורת, כמו לכל תחום יצירתי, אי-אפשר לבוא מתוך עוינות ושנאה. מוכרחים לאהוב את המדיום ואת תכונותיו הבסיסיות (גם כשלא מסכימים עם כל או עם רוב מה שקורה בו מבחינת התוכן). מי שחושב שהתקשורת היא כלי פגום ושלילי ממהותו, מוטב שינסה לחפש אמצעי-ביטוי והשפעה אלטרנטיביים, אבל אין שום טעם שינסה ליצור בכלי השנוא עליו.

זאת, כך נדמה, הבנה שקל להסכים לה, אבל בתוך דבריו של אורבך - המשקפים גישה רווחת בהבנת התקשורת - מקופלת עוד הנחה, מורכבת יותר ועדיין שגויה לא פחות: ההנחה שהתקשורת במהותה היא מגרש פוליטי אידיאולוגי, שמתגוששים בו דוברים של זרמים ואידיאולוגיות, ומכיוון שבשלב זה שולטת במגרש "מאפיה" מזרם מסוים, כל שנדרש לעשות הוא "להחזיר" מספר רב ככל האפשר של שחקנים מן הקבוצה היריבה לקראת היום המיוחל בו תשלוט במגרש "המאפיה" האלטרנטיבית.

אכן, יש פיתוי גדול לאדם דתי או "לאומי" לבוא אל התקשורת כמייצגו של מחנה גדול ש"ייצוגו" שם היום נמוך, בוודאי ביחס להיקפו (בכך יודו גם אנשי השמאל). אבל לדרך זו אין סיכוי להצליח. אדם מוכרח לבוא אל התקשורת לא כ"מייצג מחנה", דוברו של הזרם, אלא רק משום שהיא מעניינת אותו, את האדם הפרטי, ובמידה שהוא מבטא או מייצג משהו, הרי זה רק את עצמו.

זאת השורה התחתונה. אבהיר את הדברים:

בתקשורת כיום יש שלושה סוגים עיקריים של הבעה - הידיעה העתונאית (שיכולה להשתרע גם לאורך של כתבה. לא מספר המלים קובע את הסוג), הבאה לתאר את העובדות כהווייתן; מאמר הפרשנות והניתוח (שאליו משתייכים גם רוב הכתבות המאגזיניות של המוספים למיניהם, כתבות הבאות לתאר ולנתח דמות או נושא); והבעת הדיעה - במאמר פובליציסטי מעמיק או בטור אישי קליל וקצר יותר.

בעצם מדובר על חיקוי או מקבילה לשלושה שלבים בתהליך החשיבה האנושי: ידיעת העובדות, סידורן וארגונן לכלל תיזה או פרשנות מגובשת, ולבסוף - המסקנה הרעיונית כלפי הנושא, שאיננה בהכרח משתמעת במפורש מן הפרשנות. במעבר מן הניתוח למסקנה מתחברים, כידוע, גם נתונים כמו רקע ביוגרפי, חינוך, תכונות אופי וכיו"ב.

(במאמר מוסגר: כשמדברים על כניסה או "חדירה" לעולם התקשורת, אני מניח שמתכוונים בעיקר לשני הסוגים האחרונים. סוף-סוף אין הרבה רבותא אם זה שיצטט את נאומו של ראש-הממשלה בכנסת, או זה שידווח על הרצח האחרון ברחובות, יהיה חובש כיפה או אוכל נבילות וטריפות; תומך בהחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון או מצדד בהקמת מדינה פלשתינאית.באופן אישי, אלו גם שני התחומים הקרובים יותר לליבי).

תהליך החשיבה העתונאית צריך שיהיה בסדר החשיבה האנושי דלעיל. רוצה לומר: כל שלב יכול וצריך להכיל את השלבים הקודמים לו, אבל אי-אפשר להפוך את הסדר. אדם שכותב ידיעה - אסור שאופן ניתוחו או דעתו על תוכנה ישפיעו על כתיבתה. אדם שכותב פרשנות או ניתוח מוכרח לכלול בתוכם גם את העובדות הרלוונטיות, אבל אסור שמסקנתו ותפיסתו האידיאולוגית כלפי הנושא המדובר ישפיעו על אופי הניתוח. קריטריון אפשרי: הניתוח צריך להיות כזה שגם מי ששולל לחלוטין את תפיסת עולמו של הכותב, יוכל לחוש שהפרשנות נצמדה לעובדות והיא בגדר אפשרות סבירה, גם אם לא בלעדית (שהרי גם הניתוח האובייקטיבי ביותר הוא לעולם סובייקטיבי), לפירוש העובדות. על בעל הדיעה, הכותב ברמה השלישית אומנם אין מוטלות מגבלות "לא תעשה": הוא יכול לשוט כחפצו בין עובדות, דיעות ופרשנות, אבל בהחלט מוטלות עליו חובות "עשה": הוא חייב לעגן את דיעותיו בעובדות ובפרשנותן.

כמובן, מבחינה סגנונית לא חייב להישמר הסדר האמור גם באופן כרונולוגי. מאמר הפרשנות לא חייב להכיל שני חלקים סכמטיים - עובדות וניתוחן, כשם שמאמר הדעה אינו מוכרח להיבנות על שלושה חלקים ברורים. לפעמים מעורבים שלושה החלקים בתוך משפט אחד - חלקם אף סמויים מן העין, נשענים על ההנחה שהאסוציאציות המתאימות כבר נמצאות בלאו-הכי במוחו של הקורא. זה מה שעושה את העתונות למעניינת, אבל בכל מקרה צריך הקורא לחוש שהוא מסוגל לשחזר ולעקוב אחרי הלך-מחשבתו של הכותב, להבין אותו גם כשאיננו מסכים אתו. ועוד תנאי חשוב: במסגרת כללי המשחק הבלתי-כתובים, צריך שהקורא יהיה מסוגל לדעת מה שייך למה. באמצעות חלוקה לעמודים שונים, או בדרכי עיצוב שונות, צריך העתון (או כל כלי-תקשורת אחר) לאפשר לקוראיו להבחין בין ידיעה, פרשנות או דיעה. כללי המשחק אינם לגמרי נוקשים: עתון מסויים רשאי להרגיל את קוראיו שהידיעות החדשותיות שלו מופיעות תמיד בליווי פרשנות, או אף הבעת דיעה. הדבר לגיטימי, בתנאי שיש לכך תבניות קבועות שהקורא יכול לזהות אותן.

עכשיו יאמר מי שיאמר: אוטופיה. הרי כל כך קל לזייף ולעוות את הגבולות בין התחומים. והרי אין כללים מנוסחים וברורים לכתיבת פרשנות (בעובדות תמיד קל יותר לבדוק אמינות), וגם פרשנות המשתדלת להיות אמינה ולהישען על העובדות, היא עדיין סובייקטיבית. אין ספק שכך הדבר, ואין ספק שהפירצה הזו מזמינה בעתונות - הישראלית והעולמית - הרבה שרלטנים המפיצים דיעות, ואף תעמולה בוטה, במסווה של ניתוח. ובכל זאת, המקטרגים על העתונות יוכלו להתנחם בפראפרזה על אימרתו של צ'רצ'יל: "אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי-אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן". בסופו של דבר לומד הקהל (ואגב, גם העורכים) לזהות את הכותב האמין, השומר על כללי המשחק ההגון,לכבד אותו ולשמור לו אמונים (קרי: לפתוח את מוסף השבת קודם כל בעמוד שהוא כותב).

בנקודה הזו תתחיל בעייתו של הכותב שבא לייצג. מתוך חפזונו להגיע למסקנה, להציג דרך כתבותיו גם את השקפת עולמו, עלול הוא ליפול - כמעט בוודאות - לתוך המכשלה המזומנת לו: לעוות עובדות, לעוות ניתוח אמין על-מנת ש"יסתדרו" עם המסקנה.

בעיה נוספת: עיתונות אינה דוברת. גם מי שמדבר על "מאפיה שמאלנית" בתקשורת איננו מתכוון (לפחות ראוי שלא יתכוון) שהעתונאים המביעים עמדות שמאל מקבלים משכורת ממפלגות השמאל או מ"שלום עכשיו". נכון הוא שיש רוב גדול של עיתונאים שעמדותיהם הפרטיות, אותן הם מבטאים, קרובות או מזוהות עם עמדות השמאל.

אגב, הרבה אנשים שברו את הראש בנסיון להסביר מדוע זה כך. אחד ההסברים המשמעותיים קשור, לדעתי, בדיוק בשאלה של העיתונאי כדובר. הציבור הדתי והמחנה הלאומי מייצגים בדרך-כלל גישות שהמזוהה איתן אמור לקבל את כל פרטיהם כמיקשה אידיאולוגית אחת. מי שאיננו מזדהה עם חלק מן הדברים מזוהה מיד בתוך המחנה כסוטה או פורש (במחנה הדתי ודאי, מקריאריה נאור ומשה עמירב יוכיחו שגם "המחנה הלאומי" איננו פחות שמרן). התכונה הזו מנוגדת מהותית לתכונתו המתבקשת על עיתונאי, הנבחר ע"י קוראיו (ועורכיו) בבחירות אישיות ולא מפלגתיות, והוא אמור לבטא אך ורק את עצמו. במידה שהוא מבטא דיעות של מחנה פוליטי כל שהוא הרי זה רק במידה, ובאותם נושאים - שהוא אכן מזדהה עם אותו מחנה, ויתכן שלמחרת,ובנושא אחר, יזדהה עם מחנה אחר. במרכז ובשמאל המתון (הגדרות שהן לכשעצמן טעונות בירור, ולא כאן המקום) יש יותר התנגדות ל"פרות קדושות" אידיאולוגיות ויותר נכונות לקבל תפיסות עולם מורכבות. לכן רוב העתונאים (והסופרים) הבולטים מזוהים בפריפריה שבין המרכז לשמאל המתון. עובדה היא שבקרב השמאל הקיצוני, שהוא דוגמטי לא פחות מעמיתיו שבימין(בעיקר בזרם הקומוניסטי), אפשר למצוא מעט מאוד עיתונאים. באופן ציני אפשר לנסח זאת כך: מכל עיתונאי, גם "דתי" וגם "ימני" נדרשת מנטליות-חשיבה ליברלית-פתוחה, ובקיצור: "שמאלנית".

בהקשר שלנו ראוי להזכיר נתון חשוב נוסף שבדרך-כלל נשכח: תחום הבעת הדיעות איננו, למעשה, חלק אינטגרלי מן ההגדרה המהותית של מקצוע התקשורת. במידה מסויימת, הטור האישי הוא פריבילגיה, צ'ופר, שניתן לעיתונאי שהוכיח את עצמו ואת רמתו בשני התחומים העיקריים.

התקשורת מיסודה נועדה להביא בפני הצרכן שלה מידע שאיננו יכול להגיע אליו בעצמו, להציג בפניו נושאים ואנשים שלא היה מודע אליהם, ולכאורה יכלה להסתפק בכך ולהשאיר את הקורא לגבש את דיעותיו בעצמו או באמצעות ספרים וכתבי-עת הגותיים. אגב, בהחלט יתכן שכך גם היה ראוי יותר.

אלא שמתוך הבהילות של העידן המודרני, חוסר היכולת לבחון דברים לעומקם, ומתוך היומרה התקשורתית - שהתפתחה במקביל - להקיף עולם ומלואו על רגל אחת, באה התקשורת המודרנית וכללה בתוכה גם את תחום הבעת הדיעה. כסוג של שירות הניתן לצרכן על מנת שיכיר ויתמודד עם רעיונות מנוסחים ומגובשים, במידה האמורה להיות מוצלחת יותר מיכולתו של "הקורא הממוצע והאנונימי" (כידוע, גם "הקורא הממוצע" מוזמן לנסות את כוחו, במסגרתם של "המכתבים למערכת").

הראיה: חלק נכבד מכותבי הדיעות אינם עיתונאים ע"פ הכשרתם ועיסוקם. הם יכולים להיות אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, או כל אדם אחר (בדרך-כלל מפורסמים בתחומם) שהעיתון רואה בו מסוגל להביע דיעה באופן מגובש ומעניין. גם זו סיבה לכך שמי ששואף להיות איש תקשורת רק כדי למצוא במה לדיעותיו - טעות בידו.

מהותה של העבודה העתונאית היא למעשה בשני התחומים האחרים: הידיעה והכתבה. בשני תחומים אלה עוסקים בתוך העיתון רק אנשים שעבודתם היא עתונות ולא אורחים. אלה שמספרים סיפור עובדתי פשוט, ללא פרשנות, ואלה שפורשים בפני קוראיהם פרישה רחבה של דמות או נושא, תוך ניתוחם. כדי שאדם ירצה ויהיה מוכשר לעסוק בתחומים הללו צריך שתהיה בו מידה גדושה של סקרנות - להכיר מדי יום, או שבוע, או חודש, נושא חדש, דמות חדשה, ושיהיה בו היצר העז לספר את "הסיפור האמיתי" שלה (דווקא האמיתי, ולא הסובייקטיבי), מתוך אותם קריטריונים של דיווח וניתוח אמין דלעיל. (שאיפתו של העיתונאי להגיע בשלב כל-שהוא לכתיבה אידיאולוגית בה יוכל להביע את עמדותיו ולנסות להשפיע לגיטימית לגמרי. סוף סוף, העתונאי,לצורך זה, איננו טוב פחות מהאקדמאי, הפוליטיקאי וכל שאר המוזמנים לעיתונו כדי להביע את דיעותיהם. אבל אסור שיצר ההשפעה יבוא במקומן של שתי התכונות העיקריות, אלא רק בנוסף להן).

במובן זה, הכתבה העתונאית היא אכן סוג של יצירה מתבוננת, ולאו דווקא מגיבה. וכשם שמצפיה מסופר שהשקפתו האידיאולוגית לא תשפיע על עיצובן המורכב של דמויותיו, גם אלה שהוא מתנגד להשקפתן, הוא הדין בעתונאי. אדרבה, דווקא מפני שחומרי היצירה של העתונאי לקוחים מן המציאות ולא מן הבדיון, אחריותו כלפי האמת והדיוק הופכת להיות משמעותית יותר.קצת קשה לתבוע סופר, מחזאי או תסריטאי על כי לא דייק בעיצוב הדמות שכל-כולה הומצאה על-ידו (אם כי מבקרים רגישים יוכלו להבחין בפערים בין תכונותיה העיקריות של הדמות המומצאת, הנותנים מושג כללי על אופייה, ובין אמירות דקות יותר המזייפות אותה). אדם או נושא המשמשים מושא לכתבה עיתונאית לקוחים מתוך המציאות ומוכרים לאנשים רבים. כאן היכולת - והלגיטימציה - לתבוע דיוק גבוהים יותר.

ושוב: בנקודה זו עיקר מכשלתו של "האיש שבא לייצג": אותו אדם שהגיע אל העתונות רק כדי להשתמש בה כאמצעי להבעת דיעותיו. כמעט בעל-כורחו יזייף. הוא יפרש עובדות לא על-פי מה שעיניו וכושר ניתוחו מורים, אלא ע"פ מה שהאידיאולוגיה שלו אומרת. הוא יחלק את תמונת העולם לטובים ולרעים ע"פ קנה-המידה האידיאולוגי שלו; הוא יתעלם מעובדות או פרשנויות שאינן נוחות להשקפת עולמו. הוא ינסה להשתמש בידיעה או בכתבה לא כדי להביא בפני הקורא מידע אמיתי או ניתוח אותנטי, כתוב בצורה מעניינת וחכמה, אלא כאמצעי להבעת דעתו, ובכך יהפוך את סדר החשיבה המתבקש, יזייף את תכונות המקצוע וימעל באמון קוראיו.

בינינו, שום עורך רציני גם לא יקבל אותו לעבודה, אבל זה כבר סיפור אחר.

נ.ב. אז מה עושים? איך בכל זאת תגוון העתונות במגוון עתונאים בעלי קשת רחבה של השקפות? (שאלה שצריכה להטריד לא רק את הפוליטיקאים מן "המחנות המקופחים" אלא גם את העתונות עצמה).

לפי הניתוח דלעיל השאלה המוקדמת צריכה להיות: למה בכלל זה חשוב? למה חשוב שיהיו בעתונות מגוון רחב של בעלי השקפות?

ובכן, גם לדעתי זה חשוב. זה חשוב מפני שבכל אופן הכותבים הם רק בני-אדם והקירבה האידיאולוגית עושה משהו גם לכושר הניתוח, בפרט בעתונות הישראלית הפועלת בחברה מקוטבת. אדם שרקע חינוכו או ההזדהות שלו נתונים בתוך מחנה מסויים, יכיר יותר את המניעים האמיתיים - לטוב ולרע - של אנשי ההשקפה שאיתה הוא מזוהה. הצירוף של כותבים מרקעים שונים יכול רק לתרום לאמינותה של תמונת העולם הכוללת המוגשת מבין דפי העיתון. נימוק נוסף: היום פתוחה יותר הדרך בפני עתונאים מן השורה להבעת דיעותיהם בעתון, ומן הראוי שמגוון עיתונאים בעלי רמת טיעונים וסגנון מכל קצווי האמונות והדעות יאכלסו את עולם העתונות.

אבל כדי שיוכלו כותבים דתיים או "לאומיים" לתפוס מקום בשורה הראשונה של הכותבים, ולא כמי שעשו להם טובה והוכנסו לעיתון רק משום שמוכרחים להביא גם דעות מנוגדות, ההכוונה הניתנת להם צריכה להיות בדרך של טיפוח התכונות: יושר אינטלקטואלי, כושר התבוננות וניתוח שאינם מושפעים מן ההשקפה והיכולת להביע בדיוק מה שחושב האדם הפרטי בלי לדבר מגרונו של המחנה שאותו, כביכול, הוא אמור "לייצג". הציבור הדתי ו"המחנה הלאומי" עוד רחוקים מרחק רב מן החזון הזה. בינתיים, כך נראה, הם מחפשים רק תקשורת ש"תכניס לשמאלנים".