זבחים | דף טז | פסול אונן בקדשים
הגמרא, בחיפושיה אחר מקור לפסול עבודת אונן במקדש, מביאה את דברי דבי רבי ישמעאל. על פי מקור זה, הפסול נלמד בקל וחומר – מה בעל מום מותר באכילה ועבודתו פסולה, אונן, האסור באכילה, קל וחומר שעבודתו פסולה.
אמנם, הגמרא אינה טורחת לפרט מנין לנו שאונן אסור באכילת קדשים. רש"י (טז ע"ב, ד"ה שאינו אוכל) מציין כי המקור הוא 'לא אכלתי באוני'. כך כותב גם הרמב"ם (ביאת מקדש, ב, ז):
"ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל, אונן שהוא אסור בקדשים שנאמר לא אכלתי באוני ממנו דין הוא שיחלל".
אמנם, בהלכה הבאה כותב הרמב"ם:
"ואף על פי שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'"
וקשה, מדוע נצרך הרמב"ם לתת מקור שונה לאיסור האכילה של כהן גדול בעודו אונן. הלא סוף סוף לא מצאנו לו אלא מקור מפורש שמותר לו לעבוד, ומה הייתה ההו"א שיותר לו איסור האכילה?
על מנת להבין זאת, יש לעיין מעט יותר בלימודים השונים אותם מביאה הגמרא. ישנם שלשה לימודים, אשר לומדים את פסול אונן בדרכים שונות – או מן ההכשר המיוחד הנדרש לכהן גדול אונן, או בקל וחומר מבעל מום או בקל וחומר מיושב. המקור הרביעי (והשלישי בסדר המקורות המוצעים בגמרא), הלומד מן המעשה באהרן הכהן, שונה. מקור זה אינו מהווה מקור לעצם הפסול, אלא רק לימוד על קיומו.
אלא שלכאורה יש לשאול – מנין ידע אהרן כי בניו אסורים לעבוד כשהם אוננים, ואם יעבדו תפסל עבודתם? האם על פי לימוד זה יש לומר שמקור הדין הינו הלכה למשה מסיני?
נראה לי כי אופן לימוד זה דומה בעניינו לאופן בו אנו לומדים דיני אבילות רבים. כך, לדוגמא, הגמרא במועד קטן (יד ע"ב) לומדת את איסור תספורת לאבל ואת חיוב הקריעה ממה שנאמר לאהרן ולבניו לאחר מיתת נדב ואביהוא – "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו" (ויקרא י', ו). מכך שנאמר להם שלא לעשות זאת, משמע כי שאר אבלים נוהגים כן.
דרך לימוד זו קשורה קשר הדוק לתפיסתנו את הלכות אבלות. הלכות אבלות נועדו לתת מסגרת הלכתית מחייבת למנהגי האבלות האנושיים הקיימים ממילא. על כן, בדרך כלל אין אנו מוצאים שההלכה מחדשת חיובים הלכתיים לגבי האבילות, אלא מאשרת מנהגים קיימים. (טענה זו קשורה לתפיסה כי קיום האבלות אינו רק בקיום ההלכות המעשיות, אלא בעיקרו הוא קיום שבלב. עיין בארוכה בשיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב, עמודים רג-רח במהדורה החדשה)
לאור זאת, יש לבאר את התמיהה אותה תמהנו ברמב"ם באופן הבא: ההלכה המתירה לכהן הגדול לעבוד כשהוא אונן מלמדת אותנו כי לא שייך לגביו פסול אונן. כשם שכהן טמא מותר לעבוד בקרבנות ציבור במצב בו טומאה הותרה, כך גם כהן גדול מותר לעבוד כשהוא אונן. מצד דיני קדשים, אין עליו כל הגבלה. על כן, הפסוק 'לא אכלתי באוני', המובא בתוך שאר דיני ההנהגות הראויות במעשר, וקל וחומר בקדשים, אינו תקף לגבי הכהן הגדול.
לכן נצרך הרמב"ם ללימוד מאהרן. לימוד זה אינו לימוד בהלכות קדשים, כי אם לימוד בהלכות אנינות. לא הקדשים נאסרו להיאכל על ידי כהן גדול כשהוא אונן, כי אם האונן, ואף יהיה זה הכהן הגדול, אסור באכילת קדשים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)