זבחים | ף סב | מקום המזבח

הגמרא (סב ע"א) דנה כיצד ידעו עולי בבל, בבואם לבנות מחדש את בית המקדש, מהו מקום המזבח:

"אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו.
ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום.
ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים".

אם ננסה לעמוד על משמעותן של שלוש האפשרויות המובאות בגמרא, נגלה שהן רומזות על שלושה גורמים שונים בדין מקום המזבח:

א) בחירה אלוקית. כך עולה מהתיאור של המזבח שהמלאך מיכאל מקריב עליו קרבנות, המלמד על כך שהמזבח של ירושלים של מטה מכוון כנגד המזבח של ירושלים של מעלה.

גישה זו אומצה על ידי רבים מן האחרונים, שכתבו שהמזבח חייב להיבנות על ידי נביא שידריך את הבונים ויקבע את מיקומו המדויק (ראה בחידושי הגרי"ז לבכורות יז ע"ב).

ב) רקע היסטורי. כך עולה מתיאור אפרו של יצחק, המבטא את העובדה שהמזבח ממוקם במקום בו נעקד יצחק אבינו.

גישה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בתיאורו את מקום המזבח (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ב):

"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".

ג) קידוש בידי אדם. כך ניתן להבין מהאפשרות לפיה זיהוי מקום המזבח היה על פי ריח האברים שהוקטרו בו בבית ראשון.

כך עולה גם מדעתם של מספר אחרונים (צפנת פענח תרומות עמ' 7, מקדש מלך עמ' פב) שכתבו שקדושת מקום המזבח אינה נוצרת מעצמה ויש צורך לבצע בה מעשה של קידוש בידי אדם.

אפשרויות אלו משליכות גם על הבנת דברי רבי יוחנן בהמשך הגמרא:

"אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית".

לפי ר' יוחנן גילוי מקום המזבח היה על פי "נביא שהעיד להם". ביטוי זה, "נביא שהעיד", קשה מעט, וניתן להבין אותו בשתי דרכים:

א) הצורך בנביא מלמד על כך שמקום המקדש נובע מדבר ה' הגלוי לנביאים בלבד, ולשון "העיד" משמעותה היא רק שהנביא העיד שכך הוא רצון ה' (כך דייקו מספר אחרונים ברש"י). הבנה זו מתאימה לגישה שמקום המזבח נובע מבחירה אלוקית.

ב) הביטוי "העיד" מלמד על כך שהנביא תיפקד רק כמעביר מסורת קדומה, ולא השתמש בכוחות הנבואה שלו (כך עולה מלשון הרמב"ם שם הלכה ג' – "וצורתו ידוע איש מאיש"). הבנה זו מתאימה לגישות שלפיהן מקום המזבח נובע מהרקע ההיסטורי שלו או מהקדושה שירדה אליו במקדש שלמה.