מועד קטן | דף כד | הפסקת אבלות ברגל

הגמרא בדף כד ע"ב עוסקת בדינו של אדם שהחל לנהוג אבלות קודם הרגל, וקובעת שהרגל מפסיק את האבלות: אם הוא חל במהלך ה'שבעה' – לאחר הרגל האדם ינהג רק באבלות 'שלושים', ואם הוא חל בתוך ימי ה'שלושים' – הוא יפסיק גם את האבלות הזו. בעקבות זאת דנה הגמרא במעמדם של חגים שונים לעניין זה, וקובעת שגם שבועות, ראש השנה ויום הכיפורים מפסיקים את האבלות: "יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה – הרי כאן ארבעה עשר", כלומר כל אחד משני הימים הללו נחשב כשבעה ימים לעניין מניין שלושים ימי האבלות.

התוספות על אתר (ד"ה דרבי) הקשו: מדוע נצרכה הגמרא לקבוע שראש השנה נחשב כשבעה ימים? הלוא בכל מקרה מי שהחל לנהוג אבלות קודם ראש השנה אמור להפסיק את אבלותו ביום הכיפורים, המפסיק את אבלות ה'שלושים'!

הראשונים הציעו כמה תשובות לשאלה זו, ואנו נתמקד באחד מתירוצי התוספות:

"דנפקא לן מינה לענין שמועה רחוקה, דחשבינן לה שמועה רחוקה בהני שני ימים אחר יום כפורים".

לפי הסבר זה, הגמרא חידשה שהחג לא רק מפסיק את האבלות אלא גם נחשב כשבעה ימים בנוגע לדין 'שמועה רחוקה': אדם ששמע על מות קרובו רק לאחר שחלפו שלושים יום אינו נוהג אבלות אלא זמן קצר בלבד, ולעניין זה נחשב יום החג כשבעה ימים מלאים. כך אדם שאחד מקרוביו נפטר קודם ראש השנה, והוא שמע על כך יומיים לאחר יום הכיפורים, ינהג בשמועה זו כשמועה רחוקה, משום שמלבד תשעת ימי החול שעברו עליו (שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויומיים לאחר יום הכיפורים) חלפו גם שלושה ימי חג (ערב ראש השנה, ראש השנה ויום הכיפורים), שכל אחד מהם נחשב כשבעה ימים.

היו מן הראשונים שלא קיבלו הבנה מחודשת זו, ואף בעלי התוספות ראו בה "דוחק גדול", אך מכל מקום עלינו להבין את הדבר: מה טיבה של פעולה כפולה זו של ימי החג – גם הפסקת האבלות וגם מניין כשבעה ימים לעניין 'שמועה רחוקה'?

נראה שדין הרגלים ביחס לאבלות מבוסס על שני יסודות:

א. הרגל מפקיע את האבלות ומפסיק אותה משום שהוא זמן שמחה, המנוגד לאבלות במהותו. מכאן נובעת הפסקת האבלות, שמטרתה 'להגן' על הרגל ולהעניק לו את המעמד שהוא ראוי לו. דין זה שייך דווקא באבלות הנוהגת בפועל, משום שרק היא 'מאיימת' על הרגל ומתנגדת לו.

ב. הרגל הוא זמן משמעותי מבחינת תחושותיו של האדם, והשפעתו הרוחנית והרגשית על האדם דומה לזו של שבעה ימי חול. עובדה זו משפיעה לא רק על אבלות הנוהגת בפועל אלא גם על דינים אחרים הקשורים לאבלות, כגון דין 'שמועה רחוקה', משום שהרגל מעמעם את האבל ומרחיק את האדם ממנו.

החולקים על החידוש המובא בתוספות מקבלים את היסוד הראשון, אך חולקים על היסוד השני וסוברים שהרגל אינו משפיע על אבלות שאינה נוהגת בפועל.

[דין נוסף המתקשר לנידוננו נוגע לאיחוי הקריעה על המת – אדם שקרע על אחד מקרוביו (חוץ מהוריו) יכול לאחות את הקרע לאחר שלושים יום, והראשונים דנו בשאלה אם ימי החג נחשבים כשבעה ימים לעניין זה (ראו בית יוסף יורה דעה סימן ש"מ בשם הראבי"ה).]

לכאורה ביחס לאבלות 'שבעה' קיימים שני היסודות שהזכרנו: הרגל אמור לקטוע את האבלות ולהפסיקה, אך מלבד זאת, די בעובדה שהוא נחשב כשבעה ימים כדי לסיים את האבלות, שזמנה אינו אלא שבעה ימים. אם כן, מדוע נצרך הדין הקובע שהרגל מפסיק אבלות שבעה? ייתכן שההסבר לכך קשור לשני רבדים בחיוב ה'שבעה': ראשית – יש חובה לנהוג אבלות בשבעת הימים הסמוכים למות הקרוב, ושנית – יש לנהוג אבלות במשך שבעה ימים. כלומר, שבעת ימי האבלות הם גם זמנה של האבלות, המועד שבו יש לנהוג בה, וגם שיעור האבלות – יש לנהוג במצטבר שבעה ימי אבלות (הראשונים דנו באדם שלא נהג באבלות כל ימי ה'שבעה', וקבעו ש"אין תשלומין לאבלות" והוא אינו צריך להשלים ימים אלו, אך ייתכן שכוונתם לומר שאין להשלים ימים בודדים מתוך ה'שבעה', משום ששיעור האבלות הוא שבעה ימים הנחשבים כיחידה אחת שלמים, ואכמ"ל).

בכך שונה ה'שבעה' מן ה'שלושים': ב'שבעה' אכן יש צורך בשיעור שבעה ימים, אך ה'שלושים' אינם אלא פרק הזמן שבו יש לנהוג אבלות – שלושים יום לאחר מות המת או לאחר הגעת השמועה על כך. יום הרגל נחשב כשבעה ימים לעניין ההרחקה מיום המיתה, אך בפני עצמו הוא אינו נחשב אלא כיום אחד, ולכן יש צורך בדין הפסקת אבלות 'שבעה' על ידי הרגל ולא די בכך שיום הרגל עצמו נחשב כשבעה ימים.