דילוג לתוכן העיקרי

אינו כדרך הנאתו ונותן טעם לפגם

הרב אוהד פיקסלר
11.08.2014

הקדמה

בשיעור זה נעסוק בסוגיה מהלכות 'איסור והיתר' העולה בפרקנו, במסגרת הדיון בהלכות חמץ בפסח. לשם הבנת השיעור, נקדים כמה שורות בביאור מספר מושגים.

שלא כדרך הנאתו

תוך כדי הדיון בגמרא בפרק שני הדנה באיסורי הנאה, מובאים דברי ר' יוחנן האומר כך:

"אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן..."            (כד:).

ר' יוחנן סובר שישנם מקרים בהם אין לוקין על אכילת איסור, היות והדבר נעשה שלא כדרך אכילתו הרגילה. הגמרא דנה מהם המקרים היוצאים מהכלל שנאסרו גם שלא כדרך אכילתם, וסיכום הדברים מובאים בדברי הרמב"ם:

"במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ  בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ. אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר  מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא  דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה"

                                     (הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ח).

הרמב"ם כותב שמותר להאכיל את החולה מאכל איסור כאשר דבר מר מעורב בו. מניסוח הדברים נראה כי לא מדובר על היתר לכתחילה אלא על מקום צורך, עבור חולה שאין בו סכנה. העובדה שהאיסור נאכל שלא כדרך המקובלת וללא הנאה, גורמת לכך שרמת האיסור יורדת מדין תורה וכנראה מדובר רק בגזירה דרבנן.

נותן טעם לפגם

דין שלא כדרך הנאתו מזכיר הלכה אחרת בתערובות בשר וחלב - דבר שנותן טעם לפגם. המשנה במסכת עבודה זרה קובעת כי נתינת טעם אוסרת את כל התערובת רק כאשר היא משביחה את התערובת:

"זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם - אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם - מותר, כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין[1]"        (פ"ה משנה ב).

דברי המשנה מובאים ככלל וללא חולק, ולכאורה נראה שדין זה מוסכם לכל. ברם, הגמרא מביאה מחלוקת בין התנאים בעניין זה:

"...מכלל דאיכא למ"ד נותן טעם לפגם - אסור? אין, והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי ר"מ; ר"ש אומר: לשבח - אסור, ולפגם - מותר. מ"ט דר"מ? גמר מגיעולי עובדי כוכבים, גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם  הוא? ואסר רחמנא, ה"נ לא שנא. ואידך?... ור"ש מאי טעמא? דתניא: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך - כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה..."                 (סז:).

ר' מאיר חולק על המשנה וסובר שנותן טעם לפגם אסור- אין הבדל בין טעם לפגם ובין טעם לשבח. יש לשים לב שהפסוק שר"ש מביא כהוכחה דן בנבלה. המקרה של נבילה שונה ממקרה 'קלאסי' של נותן טעם לפגם משום שבמקרה זה החתיכה גופה אינה ראויה לאכילה, לעומת נותן טעם לפגם שניתן לאכול את האיסור בפני עצמו ואף יתכן והוא מאוד טעים אך בתערובת ספציפית זו הוא נותן טעם לפגם.

בשלב זה של הגמרא נראה שמחלוקת התנאים היא בשאלה הבסיסית האם יש הבדל בין טעם לשבח ובין טעם לפגם. בהמשך הגמרא, מובאת מחלוקת עולא ור' יוחנן בהסבר מחלוקת התנאים, כאשר מוסכם על שניהם שאין מחלוקת במקרה רגיל של נותן טעם לפגם שמותר, והמחלוקת היא על מקרה שיש גם שבח וגם פגם[2].

בדומה למה שראינו בהיתר משום שלא כדרך הנאתו, הריטב"א כותב על דין נותן טעם לפגם שאין הכוונה שהמאכל מותר לכתחילה. כך גם מובא להלכה שרק בדיעבד מותר לאכול מאכל שנפל לתוכו איסור שפוגם אותו.

בין פגם וחוסר הנאה

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הזכיר בעקבות הגמרא בפסחים שני יוצאים מהכלל - כלאי הכרם ובשר וחלב, בהם לא ניתן ליישם את הכלל המתיר 'אינו כדרך הנאתו'. האם ניתן ליישם את העיקרון של 'נותן טעם לפגם' בבשר וחלב? האם יש הבדל בין שני מושגים אלו או האם ההיגיון שעומד מאחוריהם זהה?

בהלכות מאכלות אסורות הרמב"ם כותב:

"כיצד? חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה.

כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל. במה דברים אמורים בשהשביחו, אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו הרי זה מותר, והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף, אבל אם פגם בתחלה וסופו להשביח, או השביח בתחלה אף על פי שסופו לפגום הרי זה אסור" (פט"ו, הלכות כז-כח).

אם כן, היתר 'נותן טעם לפגם' נאמר גם לבשר וחלב, בשונה מ'אינו כדרך הנאתו'. גם במיקום פסיקת ההלכה אנו רואים הבדל בין היתר 'אינו כדרך הנאתו' שנפסק בהלכות יסודי התורה, ל'נותן טעם לפגם' שנפסק בהלכות מאכלות אסורות.

נראה כי יש לחלק בין שני סוגי איסורים: מקרה אחד הוא כאשר האיסור עצמו נובע מטעם (מושג לא ממשי), ולא משום שרוב התערובת היא איסור. איסור זה נוצר רק בתוספת חיובית של איכות לתערובת. אך אם אין תוספת איכותית אלא גריעה איכותית אין איסור גם בבשר וחלב.  סוג אחר של איסור נוגע לחפצא של איסור- אינו נובע מטעם אלא מכך שיש כמות גדולה של איסור.

כך יש להבין גם את ההרחבה שמוזכרת בראשונים: הר"ן (בחידושים, מוזכר גם בפירוש לרי"ף) כותב שכאשר יש כזית בכדי אכילת פרס מהאיסור, למרות שטעמו לפגם, התערובת אסורה. הנימוק אותו מביא הר"ן הינו כי ברגע שיש כזית בכדי אכילת פרס מהאיסור אז יש לנו 'נבילה גופא', שודאי אסורה. בדבריו, הר"ן מחלק בין שני סוגים שונים של איסורים בתערובת:

  1. תערובת שאסורה משום שיש בה חפצא של איסור.
  2.  תערובת שאסורה מפני שיש בה טעם של איסור.

לפי הר"ן דין 'נותן טעם לפגם' קיים רק בסוג השני של התערובות, אך בסוג הראשון של התערובות לא משנה לי מה הטעם אלא רק קיום האיסור בכמות גדולה. ברגע שיש שם איסור, אסור לי לאכול חפצא של איסור.

דברים אלו של הר"ן קשורים לשיטתו שהוזכרה לעיל (הערה 1), שכאשר יש תוספת כמותית ששווה יותר מהגירעון של הטעם, אז יש כאן איסור. הלכה זו נובעת מכך שיש בתערובת כמות של איסור ולא בגלל טעם האיסור[3].

יתכן ויש להסביר את פסקי הרמב"ם בצורה דומה: פסק אחד דן באכילת איסורים שלא כדרך הנאתם. פטור זה מדבר על הסוג הראשון, מתי אני פטור על הנאה של חפצא של איסור. דין נוסף שיש הוא 'נותן טעם לפגם', והוא פטור שמתייחס לסוג השני של האיסורים- איסור של תערובת משום טעם שנתן האיסור. אך עדיין יש להסביר מדוע דין נותן טעם לפגם הוא גם לגבי בשר וחלב מה שאין כן בהיתר משום אינו כדרך הנאתו.

נראה כי הבדל זה נובע מהיחודיות הקיימת בדין בשר וחלב. השוני הגדול בבשר וחלב לעומת שאר איסורים, הוא כי בשר וחלב כל אחד בפני עצמו הוא היתר ורק השילוב שלהם יחד גורר איסור. בעקבות כך, אם אין השפעה מבחינת הטעם לא נוצרה כאן מציאות של איסור ולכן 'נותן טעם לפגם' בבשר וחלב מותר. לעומת זאת דין 'אינו כדרך הנאתו' הוא כללי בתורה ואינו נוגע לעניין הטעם שנוצר בתערובת אלא בצורת ההנאה של האדם. הגמרא לומדת באופן פרטני שכלל זה אינו תקף לגבי בשר וחלב מלימוד בפסוקים.

נציין, כי יש שהקשו על דברי הרמב"ם בסיום ההלכה:

"...ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של  בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב".

הרמב"ם כותב שבמקרה זה חייב היות ואין פטור של אינו כדרך הנאתו בבשר וחלב. אך קשה- הרי יש פטור מצד נותן טעם לפגם שהרי התבשיל נפגם! נראה שהתשובה פשוטה לפי ההסבר שהצענו. במקרה זה נתינת הטעם אינה קשורה לאיסור. יש צורך שהאיסור יהיה פגום- איסור שנכנס ופוגם איננו אוסר- זה משמעות דין של נותן טעם לפגם. אך אם האיסור בפני עצמו הוא טוב אבל אני פוגם אותו ואוכל אותו בצורה שאינה ראויה זה אינו כדרך אכילתו. מקרה זה בבשר וחלב אסור, אך אם נותן טעם לפגם- האיסור עצמו פגום אין כאן כלל איסור ומותר.

השלכות נוספות

לחילוק שבין תערובת שרובה הוא איסור פגום ובין תערובת שרק מיעוטה הוא איסור והוא מוסיף טעם פגום ישנה השלכות נוספת. כך עולה בפסק הרמ"א:

"כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר. הגה: מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף"                                           (סי' ק"ג, סעיף א).

אם יש לנו בריה שהיא עצמה אינה פגומה, אך היא פוגמת את התבשיל- התבשיל אסור. למרות שיש כאן מקרה של נתינת טעם לפגם, התערובת אינה מותרת מפני שהבריה היא חפצא של איסור ללא קשר לשאלת הטעם. מקרה זה דומה למציאות שרוב התערובת היא איסור, שהתערובת אסורה גם אם יש נתינת טעם לפגם.

ניתן לתלות מחלוקת נוספת שהרמ"א מזכיר בדיון שהוזכר לעיל. בתורת חטאת (פ"ה, כד) הרמ"א מביא את דעת ה'איסור והיתר' שסובר שאם האיסור לא נמחה בתוך התערובת צריך שישים כדי שהוא יבטל, אפילו אם הוא נותן טעם לפגם. הרמ"א חולק על דבריו והוא אומר שיסוד דין מין בשאינו מינו הוא משום טעם כעיקרו לא ניתן לאסור משום שהטעם פגום.

ניתן לקשר את מחלוקת הרמ"א וה'איסור והיתר' למחלוקת הר"ן והרשב"א (ראה הערה 3)[4]. שיטת הר"ן מקבילה לדעת ה'איסור והיתר'- אנו מסתכלים כאילו יש כאן חתיכת נבילה וממילא אני חייבים להוציאה גם אם היא נותנת טעם לפגם. במקרה שיש בתערובת כזית כדי אכילת פרס מהאיסור זה נחשב כטעמו וממשו. לעומת זאת הרשב"א סובר שהכול הולך לפי הטעם. לכן, כל עוד הטעם פגום גם אם נמצא בפנים ממשו של איסור מותר.

כשרות לתרופות

סוגיית אינו כדרך אכילתו מהווה את בסיס הדיון האם יש צורך בהכשר לתרופות בפסח ובמשך השנה. בנושא זה נכתבו תשובות הלכתיות רבות ובמסגרת שיעור זה נזכיר בקצרה חלק מהדיונים בנושא[5]. המרדכי על הסוגיה בפסחים מקשר בין דברי ר' יוחנן ובין השאלה האם ניתן לאכול איסור שלא כדרך הנאתו בשביל רפואה:

"איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאתן קעבידנא כ' רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה] שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו ... ומיהו אדם שהוא בריא יזהר..."   (תקמה)

בעניין זה ההכרעה היא שמותר לאכול את האיסור שלא כדרך הנאתו אך יש תוספת שבריא יזהר. בכל מקרה, אם יש צורך בדבר, הפוסקים כתבו שהדבר מותר[6].

נצטט מספר מסקנות שמעלה הרב דורי במאמרו:

"ולפי האמור יוצא שטבליות וגלולות שאין החיך נהנה מהן, מפני שטעמן פגום, כל איסורם הוא מדרבנן, ויש להתירן לחולה שאין בו סכנה....

וראיתי להגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה, ובדבריו בנשמת אברהם שכתב שהוא מסופק מהו הגדר של חולה לענין נידון אכילת איסור דרבנן, שהרי לענין רפואה בשבת לא נחשב חולה, רק זה שנפל למשכב או מצטער מאד, וא"כ אפשר שאותה ההגדרה היא ג"כ בנד"ד. אך גם אפשר דשאני התם שעיקר האיסור של רפואה בשבת גזרו חכמים לאנשים שהם קצת חולים ולא לבריאים, ולכן לא התירו אלא לחולה ממש, משא"כ בנד"ד אשר המל"מ סובר דדעת התוס' שלא כדרך הנאה שרי אף לבריאים, וא"כ אף דאנן לא נקטינן הכי, מ"מ אפשר דשפיר מותר אפילו למי שסובל מנידודי שינה או חש בראשו, ואע"ג שזה רק חולי קצת אפשר דג"כ שרי. ע"ש. ודבריו סיוע גדול להנ"ל מצד אחר...

והנה אף שכתב בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל שישראל קדושים הם, ויש לחזר לכתחילה אחר כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובת חמץ שהן. ע"ש... מכל מקום נראה שזה מתורת חומרא, דמאחר שהתבאר שמעיקר הדין מותר הדבר אינו מחוייב בכל זה, וכל שכן כאשר תחליף החמץ עולה יקר יותר... מכל מקום בנידון דידן יש לומר שאף הם יודו שאין חיוב לחזר אחר תרופות אחרות, שהרי יש צדדים שאף לבריא מותר, ובאדם שלוקח באופן קבע תרופה מסויימת, אף שיש תחליף, לא תמיד הוא טוב לאותו אדם, וישנן תופעות לוואי בכל תרופה ותרופה, וכן השיב לנו מרן הראשון לציון שליט"א לגבי "ויאגרה", וכנ"ל. ושו"ר בקובץ דרכי הוראה (הנ"ל) שגם כן העיר בזה. ע"ש. [והגרש"ז אוירבך בתשובתו להגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א במוריה (הנ"ל) (ובמנחת שלמה ח"א הושמטו תחילת הדברים), כתב: וגם אני העני לא ידעתי למה יש שמאוד מחמירים בזה. ע"ש]".

 

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1]   הר"ן מעיר שאם יש תוספת כמותית שעולה בערכה על הגירעון האיכותי של הטעם, אין זה נותן טעם לפגם. במקרה זה אני מרוויח מהתערובת למרות שהטעם מתקלקל, ולכן יש כאן איסור כמו כל תערובת.

[2]   וראה את דברי תוס' בד"ה ואידך שמשווה בין הגמרא בעבודה זרה וגמרא במסכת פסחים בדף מד. תוס' מבין שיש שלוש שיטות בקרב התנאים בעניין נותן טעם לפגם (ר' מאיר, ר' עקיבא וחכמים).

[3]   הרשב"א חולק על דברי הר"ן וסובר שרק אם הטעם הפגום הוא רוב התערובת אז היא נאסרת. כנראה שהרשב"א מבין שדין כזית כדי אכילת פרס הוא לא מספיק כדי להגדיר נבילה גופא. כזית כדי אכילת פרס מגדיר את האפשרות ללקות על האיסור של הטעם. כאשר אין תוספת איכותית של טעם אנו חוזרים לגדרי מין במינו, וגופא של נבילה היא רק כאשר היא רוב התערובת.

[4]   לחילופין ניתן לקשר מחלוקת זו לשאלת הבנת תערובת של מין בשאינו מינו והגדרת טעמו וממשו. כך מעיר ההגהות על תורת חטאת ששיטת האו"ה היא שאם יש תקנה כמו להוציא את האיסור חייבים להוציאו. ממילא לפי דעתו ניתן לבטל בשישים רק כאשר האיסור ממש נמחה.

[5]  ראה בהרחבה במאמרו של הרב אברהם דורי- 'תרופות עם תערובת חמץ בפסח', http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA79-80/ASSIA79-80.07.asp#. לענין פסיקת הלכה יש להיוועץ עם מורה הוראה.

[6]   ראה בעניין זה במקורות הבאים שדנים בהיתר זה גם לאור סוגיות נוספות- שו"ת מנחת שלמה א,יז; שו"ת אגרות משה או"ח ב,צב; שו"ת ציץ אליעזר י,כה,כ; שו"ת יחווה דעת ב,ס; שו"ת יביע אומר יו"ד ב,יב.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)