שבת | דף קד | כתב אות והשלימה לספר

השיעור המחייב במלאכת כותב בשבת הוא כתיבת שתי אותיות. במשנה (קד עמוד ב) נאמר שהכותב אות אחת סמוך לכתב פטור, ואין האות החדשה מצטרפת לאותיות הכתובות. הגמרא (קד עמוד ב) העמידה טענה זו במחלקות תנאים:

"כתב אות אחת סמוך לכתב.
מאן תנא?
אמר רבא בר רב הונא: דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר - האמר אחת על האריג חייב".

לדעת רבא בר רב הונא חכמים ורבי אליעזר נחלקו באופן עקרוני האם אפשר לצרף אות אחת לכתב או חוט אחד לאריג בכדי להתחייב במלאכת שבת, ומשנתנו היא כחכמים. בהמשך הגמרא נאמר:

"תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב.
מאן תנא?
אמר רבא בר רב הונא: רבי אליעזר היא, דאמר: אחת על האריג - חייב.
רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן, להשלים שאני".

רבא בר רב הונא סבור שגם הכותב אות שמשלימה ספר נכנס למחלוקת רבי אליעזר וחכמים, אך רב אשי סבור שבנקודה זו יודו חכמים שהוא חייב משום ש"להשלים שאני". מהי משמעותה של סברת "להשלים שאני"?

במאירי (קה. ד"ה אע"פ) הוסברה סברה זו באופן הבא:

"שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים".

נראה שכוונתו היא שהאות האחרונה מקבלת משמעות שלימה ממש כמו המשמעות שיש בשתי אותיות, ומשום כך חייבים עליה. נראה שסברה זו הולמת את ההרחבה שניתנה בתוספתא (יא, ז) לעיקרון זה:

"כתב אות אחת והשלים את השם אות אחת והשלים את הספר חייב".

כלומר, כל אות שמשלימה שם או ספר היא אות בעלת חשיבות ומשמעות שלימה וחייבים עליה כמו על שתי אותיות.

אמנם בדברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה והשלימה) מפורש אחרת מן התוספתא:

"והשלימה לספר - אות אחרונה של אחת מעשרים וארבעה ספרים".

בדברי רש"י מבואר שדווקא אות שמשלימה את אחד מספרי התנ"ך מחייבת כמו שתי אותיות, וברור מדבריו שאין הוא מקבל את ההרחבה של התוספתא לדין זה (וכן דייק הריטב"א מן הגמרא עצמה). ממילא נראה שלדעת רש"י יש להבין את דברי רב אשי באופן אחר.

בהמשך הסוגיה נאמר (קד עמוד ב):

"תנא: הגיה אות אחת - חייב...
רבא אמר: כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש".

ופירש רש"י על אתר (ד"ה רבא):

"ובדבר מועט חייב, הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום 'אל תשכן באהליך עולה' (איוב יא) והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר, דאמרן לעיל דחייב".

מדברי רש"י נראה שחשיבותה של האות המשלימה (או המתקנת) את הספר איננה בשל המשמעות שהיא מקבלת אלא בשל פעולת התיקון שהיא יוצרת בספר. נראה שאין כוונת רש"י שהכותב אות זו עובר על מלאכת מכה בפטיש (אף שאפשרות זו עלתה בדברי המאירי קה עמוד א), אלא שבכך שהכתיבה משלימה את תיקון הספר היא מקבלת חשיבות מיוחדת. ניתן לדמות זאת לדין הדחת מליח ברותחין (עיין ביאור הלכה או"ח שיח, ד ד"ה והדחתן) ואכמ"ל.