דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף עג | חמשת עינויי יום הכיפורים – פתיחה לפרק השמיני

הרב אביהוד שוורץ
11.08.2014

לאחר שסיימנו שבעה פרקים מלאים וגדושים העוסקים בעבודת הכוהן ביום הכיפורים, אנו מתחילים היום את הפרק השמיני, העוסק בעינויי יום הכיפורים. המשנה בדף ע"ג עמוד ב' מונה את חמשת העינויים:

"יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה".

אף שהמשנה מונה שישה עינויים, הגמרא מבהירה ששתייה בכלל אכילה, ועל כן לפנינו חמישה עינויים.

הגמרא לומדת את כל אחד מחמשת העינויים מריבוי לשון ה"עינוי" הנזכרת בתורה. בתודעתנו מתקשרת התענית באופן מיידי להימנעות מאכילה ומשתייה, אך עיון במקרא מלמד שלכך נתייחד מונח אחר – ה'צום'. הצום אמנם איננו נזכר בתורה, אך בנביאים ובכתובים מצאנו אזכורים רבים לאנשים שצמו, ושם ברור שמדובר על הימנעות מאכילה ושתייה. העובדה שביחס ליום הכיפורים משתמשת התורה בלשון 'עינוי' מלמדת, לכאורה, שמדובר על עניין רחב יותר.

בראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת בדבר רמתם של חמשת העינויים. עמדת הגאונים (שאילתות דרב אחאי גאון, קס"ז ועוד) היא שכל חמשת העינויים הם מדאורייתא, שכן הגמרא לומדת אותם מן המקראות. מאידך, עמדת התוספות (עז ע"א) היא שאיסורי אכילה ושתייה הם מדאורייתא, ואילו שאר העינויים אינם אלא מדרבנן. התוספות מוכיחים את דבריהם מן ההקלות השונות שמצאנו בהלכות אלה: המלך רשאי לרחוץ פניו, החיה רשאית לנעול את הסנדל וכן הלאה. אילו היו איסורים אלה מדאורייתא, אי אפשר היה להקל בהם בעניינים אלה. יש מבעלי התוספות שהוסיפו שהילפותא בסוגייתנו איננה ילפותא גמורה, אלא ילפותא בדרך של "כנגד מי", כלומר מדובר ברמז ואסמכתא, ולא בלימוד גמור.

דעתו של הרמב"ם בסוגיה זו אינה ברורה, והיא שנויה במחלוקת נרחבת. הרמב"ם (הלכות שביתת עשור, פרק א') כתב שעינויי יום הכיפורים נלמדו "מפי השמועה", ובאופן פשוט נראה שניסוח זה מכוון לאיסור דרבנן. אולם באותה הלכה עצמה קובע הרמב"ם שגם איסורי אכילה ושתייה נלמדו "מפי השמועה", וביחס לאיסורים אלה ברור שמדובר באיסורי תורה.

ההבנה המסתברת והמתבקשת בדברי הרמב"ם היא זו שהציע הגרי"ד סולוביצ'יק (הררי קדם, סימן נ"א), ולפיה יש להבחין בין "קיום" העינוי ובין "מעשה" העינוי. לדברי הגרי"ד, המעשים מצד עצמם אינם אסורים מדאורייתא, אלא מדברי סופרים בלבד, ולכן ניתן להקל הקלות נקודתיות בנעילת הסנדל, ברחיצה וכן הלאה, כפי שהסבירו בעלי התוספות. עם זאת, מי שיקל בכל איסורי יום הכיפורים בו זמנית יבטל מצות עשה דאורייתא – מצות העינוי. על דרך זו, מי שיתענה בכלל העינויים יקיים את מצות העינוי שמדאורייתא. נדגיש שוב: כל מעשה פרטי מצד עצמו אינו אסור מדאורייתא, אך השורה התחתונה, שלפיה מתקיימים כלל העינויים, יש בה מצוה דאורייתא.

שיטה ייחודית נוספת בעניין זה היא שיטתו של הר"ן (בחיבורו על הרי"ף, בסוגייתנו). לדבריו, מצות העינוי ביום הכיפורים "נמסרה לחכמים". כדרך שקבעו חז"ל (חגיגה יח ע"א) שההחלטה על אודות המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד היא בגדר "נמסר הדבר לחכמים", כך מסרה התורה לחכמים את האפשרות לקבוע מהם העינויים המותרים ומהם העינויים האסורים, ומשעה שקבעו חכמים שפעולה כלשהי כלולה בעינוי היא מקבלת תוקף מדאורייתא. בשונה מרוב תחומי התורה, שבהם פעלו חז"ל כמפרשים, בתחומים שנמסרו להם הם פועלים כמחוקקים, ומעצבים את דיני התורה עצמם. כמובן, אם נמסר הדבר לחכמים, אין זה מפתיע שהקלו הקלות שונות (למלך, ליולדת), על פי הגדרים שהם עצמם קבעו.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)