כתובות | דף עה | חזקת ממון בכתובה

כלל ידוע בדיני ממונות הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן יש לברר בכל דיון ממוני מי הוא המוחזק בממון ומי הוא המבקש להוציא ממון מחברו, וכל זמן שאין ראיות חותכות, נשאר הממון בידי המחזיק.

סוגייתנו, הדנה בעניין מומים שלא ידוע אם נולדו בגוף האישה קודם האירוסין או אחר כך, נדרשת גם היא לשאלה מיהו המוחזק בכסף – האיש, שהוא המוחזק בממון, או האישה, שהיא המוחזקת בחוב הכתובה.

בעלי התוספות בסוגיית "פתח פתוח מצאתי" (לעיל ט ע"ב) מגדירים את הבעל כמוחזק ואת האישה כמוציאה ממון מחזקתו, וסוברים שאף על פי שטענה זו אינה מספיקה כדי לאסור את האישה על בעלה, די בה כדי למנוע מהאישה את כתובתה, משום שהבעל הוא המוחזק בממון זה.

הרי"ד חולק על בעלי התוספות, ולדעתו חובת ההוכחה היא על הבעל. אולם לעיל בדף יב ע"ב, במהלך דיון בשאלה אם טענת 'ברי' יכולה להוציא ממון מן הטוען טענת 'שמא', ניסתה הגמרא להביא ראיה מן המשנה, הקובעת שהאישה הטוענת 'משארסתני נאנסתי' נאמנת. מכך מובן שהאישה היא זו שמנסה להוציא את הממון מידי הבעל, ואם כן – הוא המוחזק.

בסוגייתנו נאמר שהמחלוקת בין רבן גמליאל לרבי יהושע היא בשאלה על חזקת הגוף של האישה ביחס לחזקת הממון של הבעל. מכך נראה שהסוגיה מתאימה לשיטתם של בעלי התוספות, שהבעל הוא המוחזק בכתובה. אולם אפשר שהרי"ד סבור שהסוגיה הולכת כשיטתו של רבי יהושע, הסובר שחזקת הגוף אינה יכולה לגבור על חזקת הממון, אך רבן גמליאל, הסובר שהאישה נאמנת והולכים אחר חזקת הגוף, סבור שהיא גם המוחזקת בתשלומי הכתובה, כיוון ששטר הכתובה בידה.