כתובות | דף קב | בההיא הנאה גמרי ומקני
סוגייתנו עוסקת בדברים שניתן להקנותם בדיבור בלבד, ודנה בדבריו של רב גידל:
"כמה אתה נותן לבנך – כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך – כך וכך, ועמדו וקידשו, קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה".
במקרה המדובר הורי החתן והכלה מתחייבים לתת לזוג הצעיר דברים מסוימים, ולדברי רב גידל, דברים אלו נקנים ללא צורך במעשה קניין. הריטב"א כותב בשם הרשב"ם שרק אם הקידושין נעשו מייד לאחר קביעת התנאים, החתן והכלה זוכים במה שההורים הסכימו עליו, אך אם הקידושין נעשו לאחר זמן – נדרש קניין. כך עולה גם מפשט הלשון, "עמדו וקידשו", כלומר קידשו מייד לאחר ההסכמה. עם זאת, לדעת בעלי התוספות (מט ע"א ד"ה תשב), המאירי וראשונים נוספים אין משמעות לזמן שחלף מרגע ההסכמה ועד לקידושין, משום שהקידושין נעשו "על דעת תנאים ראשונים".
הגמרא מבארת שהיכולת לקנות ללא מעשה קניין נעוצה בהנאה שיש להורים מכך שילדיהם מתחתנים, ואפשר להבין זאת בשתי דרכים:
א. קניין כסף – לכל הנאה יש ערך ממוני, ומתן ערך זה הוא שיוצר את ההתחייבות.
ב. מדובר בגמירות דעת בלבד, אשר נובעת מהנאת הנישואין, ויוצרת התחייבות (אולי מדרבנן) גם ללא מעשה קנייני כמקובל.
בעוד את ההצעה הראשונה ניתן להבין בפשטות – קבלת ההנאה, הנחשבת ככסף, יוצרת גמירות דעת, וממילא מדובר בקניין מהתורה, ההצעה השנייה דורשת ביאור. ייתכן שעל פי הבנה זו מהותו של הקניין היא הרצון הפנימי של האדם להקנות דבר מסוים לאדם אחר – כך סבור אביו של החזון איש, הרב שמריהו יוסף קרליץ (דבריו הובאו בחזון איש חושן משפט כ"ב), הקובע שעיקר הקניין הוא שאדם יגמור בליבו להקנות את הדבר לחברו, וחברו יסמוך דעתו עליו. לדבריו, יש דברים שניתן להקנות בדיבור בלבד, משום שעליהם בני אדם סומכים וגומרים דעתם, ויש דברים שיש צורך במעשה קניין כדי ליצור את גמירות הדעת המבוקשת.
החזון איש כתב על דברי אביו שאין ביכולתנו להבחין בין מצבים שבהם די בגמירות דעת למצבים שבהם נדרש קניין ממש, ולכן עלינו להסתפק במה שנתפרש בגמרא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)