דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף כד | שחרור עבד בראשי איברים: בין דין תורה למדרש חכמים

עבד כנעני יוצא לחירות אם רבו פגע בעינו ובשינו. בברייתא בדף כ"ד מבואר, שאף אם האדון פגע בשאר ראשי האיברים שאינם חוזרים, העבד יוצא לחירות, אלא שנחלקו התנאים בשאלה האם יש צורך בגט שחרור. בסיום הברייתא בדף כ"ד ע"ב מצאנו את דעת "המכריעים":

"המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי רבי טרפון (שאינו צריך גט שחרור) - בשן ועין, שהתורה זכתה לו, ודברי ר' עקיבא (שצריך גט) - בשאר אברים ... הואיל ומדרש חכמים הוא".

אם כן, יש להבחין בין עיקר דין תורה, שהעבד יוצא בשן ועין, ובין מדרש חכמים, הקובע שיוצא אף בשאר ראשי איברים.

על פי כללי הפסיקה, כאשר במשנה נזכרת דעת "המכריע" – הלכה כמותו. עם זאת, הרי"ף, ובעקבותיו גם הרמב"ם כאן, לא קיבלו את דעת המכריעים, אלא פסקו באופן גורף כר' עקיבא, שאף שהתורה מחייבת לשחרר עבד שנפגע בשן ועין, חובה לכתוב לו גט שחרור.

אף שההלכה נפסקה כדעת ר' עקיבא, יצרה עמדת "המכריעים" פולמוס גדול בגאונים, ולאחר מכן גם בראשונים. זאת, משום שעמדה זו מבקשת להבחין בין הלכה מפורשת בתורה, ובין הלכה הנלמדת במדרש חז"ל. לעיתים, קבעו ראשונים ביחס למדרש זה או אחר כי הוא אינו אלא "אסמכתא בעלמא", לדין שביסודו הוא דין דרבנן. עם זאת, מפשטות סוגייתינו נראה שהמדרש שלפיו עבד יוצא בראשי איברים הוא מדרש גמור, ועל כן יציאתו בשן ועין היא דאורייתא בדיוק כמו יציאתו בראשי איברים אחרים. מדוע איפוא הבחינו חכמים בין שתי התופעות?

התוספות בסוגייתינו התקשו בכך:

"ואם תאמר ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה?!"

מפאת קושיה חזקה זו, נאלץ רבינו תם להידחק ולהסביר:

"לכן נראה לרבינו תם, דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור".

כלומר, ברור שאף לדעת "המכריעים" אין כל הבדל בין הלכה המפורשת בתורה ובין הלכה שנלמדה מן המדרש, אלא שהיות והמדרש אינו ידוע, תיקנו חכמים שהפוגע באחד מראשי איברים של עבדו יתן לו גם גט, למען הסר ספק.

אך כאמור, בין הגאונים (ראה ציטוטים רבים ב"אוצר הגאונים" בסוגייתינו) היו כאלה שלא קיבלו הבחנה זו, והשתמשו בסוגייתינו כדי להסיק מסקנה עקרונית ביחס לכלל ההלכות הנלמדות מן המדרש, שאינן אלא מדרבנן, אך לא מדאורייתא. כמובן, מדובר בעמדה מחודשת מאוד, אשר משפיעה על הלכות רבות (עיקר הפולמוס בגאונים עסק בפסול קרובים לעדות, ובשאלה מי פסול מדאורייתא ומי מדרבנן). ואמנם, ההתנגדות להבנה זו בסוגייתינו היתה עזה. כך, למשל, סיכם הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן, קכ"ה) את התנגדותו של הרי"ף לדברים:

"כי כבר כתבתי לך בתשובה הראשונה, הפירוש הנכון שיש באותה שמועה שאמרו המכריעים, ושלא מחמת שהמדרש אינו כגופי תורה ממש, אלא משום דאין מפורש בתורה כשן ועין, חששו שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ... והרבה הועילנו הרי"ף ז"ל, שגילה דעתו גם הוא בדבר זה, שכל הבא מהמדרש - דאורייתא".

אם כן, הרשב"א מצטט את פירושו של רבינו תם לסוגייתינו, אך עיקר טענתו, שעל פי עדותו מבוססת על תשובת הרי"ף, נוגעת להגדרה העקרונית: מדרשי חז"ל מן המקראות הם בעלי תוקף כדין דאורייתא, ולא כדין דרבנן.

נעיר, לסיום, שהפולמוס בעניין מעמד דרשות חכמים הוסיף להתנהל גם בתקופת הראשונים. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בנדון נוגעת למניין המצוות של הרמב"ם, ולמחלוקתו התקיפה של הרמב"ן בעניין זה, כמבואר בשורש השני של ההקדמה לספר המצוות. לדעת הרמב"ם, אף אם מעמדו של מדרש חכמים הוא כדין דאורייתא, בוודאי אין למנות במניין תרי"ג מצוות מצוה שאינה מפורשת בתורה, ושמקורה במדרש בלבד. הרמב"ן דחה אמירה זאת בשצף קצף, כאמור מתוך הנחה שאין כל הבדל בין דין דאורייתא מפורש ובין דין דאורייתא שלמדו חכמים מן המדרש. כאמור, מדובר על סוגיה רחבה ביותר, ועל כן הסתפקנו באיזכור מוקד המחלוקת שבסוגייתינו בלבד, וביחס ליתר הפרטים עוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)