קידושין | דף פב | ייחוד של שני גברים

בעיוננו בדף הקודם עסקנו בייחוד של גבר הומוסקסואל עם נשים. הדף של היום מציף שאלה בוערת עוד יותר בקרב בעלי נטיות הפוכות, והיא: האם מותר לשני גברים להתייחד? והאם לנטייתם המינית תהיה משמעות בהקשר זה?

כך נאמר במשנה (פב ע"א):

ר' יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקין בטלית אחת, וחכמים מתירים.

בביאור דעת חכמים, החולקים על רבי יהודה, נאמר בגמרא (שם):

תניא, אמרו לו לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה.

הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ב), הטור (אה"ע כד) והשו"ע (שם, א) הכריעו למעשה כי

"אין איסור להתייחד עמהן, ואם נתרחק אפילו מיחוד זכר ובהמה, הרי זה משובח".

כפי שראינו, טעם ההיתר הוא ש"לא נחשדו ישראל על משכב זכור", ואילו ביחס לגויים נאמר בגמרא (ע"ז טו ע"ב) ש"אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות" ופירש רש"י (שם ד"ה ואין, בפירוש השני) שזה משום שהנכרים חשודים על משכב זכור. יתר על כן, בגמרא (ע"ז לו ע"ב) נאמר שגזרו על ילדי עובדי כוכבים שיהיו טמאים כזבים כדי שלא יתקרבו אליהם ילדים יהודים ויבואו לידי משכב זכר.

חלוקה חדה זו, בין ישראל לנכרים, היטשטשה בדברי הפוסקים בדורות הבאים, ובמקומה הופיעה חלוקה בין תקופות שונות. וכך פסק השולחן ערוך (אה"ע כד, א):

לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל הבהמה, לפיכך אין איסור להתייחד עמהן... ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר.

השולחן ערוך קובע שהיתר הייחוד הינו תלוי-תקופה. ומכיוון שבזמננו "רבו הפריצים" יש איסור גם ליהודים להתייחד עם זכר (וכן פסק הלבוש שם). מאידך, כפי שראינו לעיל, הים של שלמה כתב שבזמן הזה אין כל חשש של משכב זכור "ואי בעי האידנא להחמיר מיחזי כיוהרה"! כמו כן, ברמ"א (יו"ד קנג, א) משמע שאין איסור על ייחוד של זכרים עם גויים והגר"א (שם סק"ג) ביאר שאפילו הגויים "אין חשודים האידנא"!

בהסבר הפער העצום בין דברי הפוסקים נראה לומר כי הוא נובע מן ההבדל בין התרבויות שבהן חיו. המהרש"ל, הרמ"א והגר"א חיו באירופה הנוצרית, שסלדה ממשכב זכור ונלחמה בו בכל כוחה בהצלחה לא מבוטלת. לעומתם, רבי יוסף קארו חי בסביבה מוסלמית שהייתה סובלנית הרבה יותר כלפי התופעה.

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא להקפיד על ייחוד של גברים הטרוסקסואלים, גם בזמן הזה. אך יש לדון מה דינם של גברים הומוסקסואלים. לכאורה יש לומר, לאור דברי השולחן ערוך, שהומוסקסואלים נחשבים כפרוצים במשכב זכר ולכן אסור להם להתייחד עם גברים. אולם יש לדון מי נחשב כ"פרוץ": האם עצם הנטייה המינית מגדירה את האדם כ"פרוץ", או דווקא מימושה של נטייה זו? כלומר, האם אדם שנמשך לגברים אך מתגבר על משיכתו ולעולם לא נכנע לה, יוגדר כ"פרוץ"?

נראה ששאלה זו תלויה בהבנת דברי חכמים, "לא נחשדו ישראל על משכב זכור". קריאה פשוטה של הדברים מעלה שישראל לא נחשדו לקיים בפועל משכב זכור, ואין בה כל התייחסות לנטייתם המינית הפנימית. אולם בדברי הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין ז) אפשר להתלבט:

לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפי שהעם הזה הטהור לא תתקפהו תאותו לשני מעשים אלו שהם מחוץ לדרך הטבעי.

מקריאה פשוטה של דברי הרמב"ם נראה שטעם ההיתר הוא שהתאווה למשכב זכור כלל לא מתעוררת בקרב עם ישראל. ממילא, כאשר יש אדם שהתאווה כן מתעוררת אצלו, חוזר איסור ייחוד ונעור. אך אפשר גם להבין את דברי הרמב"ם באופן מעט שונה. הרמב"ם כותב שעם ישראל הוא עם טהור ולכן לא ייתקף בתאווה למשכב זכור. מה פירוש הדבר? מסתבר (בעיקר לפי השקפתו המחשבתית של הרמב"ם) שההבדל בין עם ישראל לאומות העולם איננו הבדל גנטי, שיוצר שינויים בנטיות הטבעיות. ההבדל הוא הבדל חברתי-תרבותי, שיוצר יחס של גינוי וסלידה ממשכב זכור. לאור זאת אפשר לומר שאדם שנמשך מינית לגברים אך בפועל מתגבר על משיכה זו אינו יוצא מכלל ישראל שלא נחשדו על משכב זכור.

אולם כאשר אדם נכשל בפועל במשכב זכור, נראה בבירור שהוא בכלל ה"פרוצים" שאסורים בייחוד, וכן כתב הרב חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אה"ע כד, א):

והנראה לומר בזה דכל שנכשל גם כי עשה תשובה שלימה הרי הוא באיסור יחוד עם הזכרים ויקבל עליו בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ כי מעולם לא יתיחד עם הזכרים.

יש מקום להוסיף שגם מי שלא נכשל בפועל, אלא היה קרוב להיכשל הוא בכלל מי ש"תתקפהו תאותו", וצ"ע.

זאת ועוד, גם רבי יהודה, שסבר שישראל נחשדו על משכר זכור, לא אסר ייחוד של שני גברים אלא דווקא ששני רווקים יישנו בטלית אחת. כלומר, גם אם יש דין ייחוד בין גברים אין הוא גזירה מוחלטת אלא דין הרחקה שמותאם לסיטואציה הספציפית. משום כך  יש מקום רב לומר שנחיל איסור זה רק על מי שבפועל אינו מתגבר תמיד על יצרו, ולא על כל מי שיש לו משיכה מינית לגברים. כמו כן, מסתבר שהאיסור יהיה דווקא כאשר שני הגברים הם בעלי נטייה הומוסקסואלית, והאפשרות של הידרדרות לעבירה היא אפשרות ריאלית.