דילוג לתוכן העיקרי

נזיר דף לט – סתירת נזירות בתגלחת

הרב אברהם סתיו
30.09.2015

נאמר במשנה בע"א

סתם נזירות ל' יום. גילח או שגילחוהו לסטים - סותר ל' יום. נזיר שגילח בין בזוג בין בתער, או שסיפסף כל שהוא - חייב.

במשנה זו מבואר שתגלחת של הנזיר, גם אם נעשתה שלא מרצונו, סותרת שלושים יום מן הנזירות. בכך שונה דין התגלחת הן מדין שתיית יין והן מדין טומאת המת, כפי שמבואר במשנה להלן (מד ע"א):

הטומאה והתגלחת סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר... הטומאה סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים, ואין חייבין עליה קרבן.

מדוע סותרת התגלחת שלושים יום? מהי משמעות הדבר? אפשר למצוא שתי גישות עקרוניות בשאלה זו. גישה אחת עולה כבר מלשון הגמרא בסוגיה להלן (מד ע"א):

ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין: ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר, תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור! בעינן גידול שער והא ליכא.

מדברי הגמרא אפשר להבין שבאופן עקרוני אין התגלחת סותרת את ימי הנזירות, אלא שיש צורך ב"גידול שער" כדי לסיים את הנזירות ולכן על הנזיר להמתין שלושים יום עד שיצמח שערו. כך כתבו בפירוש גם התוספות בסוגייתנו (לט ע"א ד"ה סתם), והסיקו מכך מסקנה מרחיקת לכת:

טעמא דסותר ל' יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום. ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר? ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום. כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק. והלכך בנזירות של ס' אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת.

התוספות כותבים שיש דין בתגלחת הנזירות שצריכה להיעשות 'על' גידול שיער של שלושים יום, ומשום כך התגלחת סותרת את ימי הנזירות רק במידה הנדרשת לקיום תנאי זה. דהיינו, כאשר נותרו עוד עשרים יום עד לסיום הנזירות, הרי שהתגלחת סותרת רק עשרה ימים נוספים. ובנזירות ארוכה שנותרו בה עוד שלושים יום אחרי התגלחת, אין היא סותרת אפילו יום אחד.

אולם מדברי הרמב"ם אפשר ללמוד על דרך שונה לחלוטין בהבנת העניין (נזירות ו, א-ב):

נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו ליסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואח"כ מתחיל למנות.

כיצד נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין.

הרמב"ם כותב ששלושים הימים שאותם סותרת התגלחת אינם נחשבים עם ימי הנזירות. כלומר, בלא קשר לאורך הנזירות ולמועד התגלחת, הנזירות "מוקפאת" למשך שלושים יום לאחר התגלחת וממשיכה מן הנקודה שבה נעצרה לאחר אותם שלושים יום. במובן זה, יש וסתירת התגלחת חמורה מן הטומאה, שהרי גם אם עבר רק יום אחד מתחילת הנזירות יש צורך בהמתנה של שלושים יום כדי שאפשר יהיה להמשיך ולמנות (בניגוד לטומאה שסותרת את הימים הקודמים ומאפשרת להמשיך את הנזירות מיד).

מהו טעם הדבר? נראה כי הרמב"ם מבין שהצורך בגידול שיער איננו דין בתגלחת, אלא דין בקיום מעשה הנזירות. כלומר, כאשר שערו של הנזיר מגולח כמעט עד קדקדו, אי אפשר לומר שהוא מקיים את הציווי "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה). אדם שלא מסתפר במשך יומיים איננו "גדל פרע". רק לאחר שלושים יום שבהם הנזיר לא הסתפר הוא נחשב כמי שיש משמעות של "גידול פרע" לעובדה שהוא ממשיך לא להסתפר.

לסיום נעיר שהיה מקום, לפי שיטת הרמב"ם, לומר שנזיר לא יכול כלל להתחיל נזירות אלא אם עברו שלושים יום מאז הפעם האחרונה שבה הסתפר. ואכן, הדעת נותנת שאין הרבה משמעות לכך שאדם מסתפר, ויום לאחר מכן הוא נוזר נזירות לשלושים יום, שהרי בכל מקרה רוב בני האדם אינם מסתפרים בתדירות גבוהה מזו. אלא שהתורה לא רצתה כנראה לחלק בדבר, והתייחסה בדבריה רק למקרה שבו התספורת נעשתה בתוך ימי הנזירות.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)