נדרים | דף יט | לא ניתנה נזירות אלא להפלאה

במסגרת הדיון ב"ספק נזירות" מביאה הגמרא בסוגייתנו את דעתו של רבי טרפון, הקובע ש"לא ניתנה נזירות אלא להפלאה" ולכן נזירות על תנאי לא חלה. הר"ן על אתר מסביר שרבי טרפון לומד זאת מן הפסוק "כי יפליא לנדור נדר נזיר", ומבין שנזירות דורשת 'הפלאה', כלומר 'פירוש' – התבטאות מפורשת. על פי הסבר זה נראה שחידושו של רבי טרפון מצטמצם לדיני נזירות, ולכל היותר יש להרחיבו לדיני נדרים, שגם בהם נאמרה לשון 'הפלאה', ואינו נוגע לתחומים אחרים.

אולם במסכת סנהדרין (כד ע"ב – כה ע"א) מיישמת הגמרא את חידושו של רבי טרפון גם בדיני קניינים:

"ואסמכתא לא קניא... ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא, דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה".

הגמרא מציעה שדין "אסמכתא לא קניא", שלפיו התחייבות ממונית על תנאי שהאדם חשב שלא יתקיים אינה תקפה משום שאין בה גמירות דעת שלמה, מבוסס על דעתו של רבי טרפון, הדורש 'הפלאה' בנזירות.

אם כן, כיצד הורחב הדין העוסק בנזירות לדרישה לגמירות דעת מלאה בכל יצירת חלות הלכתית? התוספות במסכת סנהדרין (כה ע"א ד"ה ההיא) הציעו שתי תשובות:

"והקשה הריב"ן מאי מדמה קנין לנזירות, שאני נזירות דגלי קרא דכתיב 'כי יפליא'.        
א) וי"ל דמ"מ נילף מיניה בעלמא.  
ב) ור"י פי'... דהא לא מפרש בקרא מאי היא הפלאה, אלא גלי לן קרא דבעינן הפלאה ולא ידעינן מה היא הפלאה, אלא תיתי לן מסברא מה היא הפלאה, והיינו דקאמר ההיא רבי יהודה היא דאמר משום רבי טרפון, דכיון דלא חשיב ליה הפלאה א"כ ש"מ דעל כרחיך הוא דאמר לעיל בכי האי גוונא אסמכתא היא... וקרא דכי יפליא איצטריך משום דידות נזירות כנזירות, הלכך אי לאו קרא דכי יפליא הייתי מרבה גם זו לידות נזירות דלא גרע מהם, ומשום הכי איצטריך כי יפליא לומר דלא חשיב כידות".

לפי התירוץ הראשון, הדרישה להפלאה יסודה בהלכות נזירות, אלא שרבי טרפון מרחיב זאת לתחומים נוספים. לעומת זאת, לדעת ר"י הדרישה לגמירות דעת קיימת בכל תחום, אלא שביחס לנזירות היה מקום לחשוב שאין בכך צורך, שהרי גם כאשר אדם מתבטא באופן חלקי – 'ידות נזירות' – נזירותו חלה, ולכן נצרך פסוק מיוחד להשמיענו שגם בנזירות יש צורך בגמירות דעת מלאה, ותנאי אינו מספק גמירות דעת כזו.

ייתכן ששני הפירושים הללו חלוקים ביחס ליסוד הדין שחידש רבי טרפון: לדעת ר"י יסוד הדין בצורך בגמירות דעת, הנחוצה גם להחלת נזירות, ואילו על פי התירוץ הראשון שבתוספות יש דרישה עצמאית לכך שהחלות שהאדם מחיל תהיה ודאית – כפי שבנזירות יש צורך עצמאי בוודאות, המאפשרת את הגדרת הנזירות כ'הפלאה', כך גם בתחומים נוספים חלות על תנאי פגומה, אף אם האדם התכוון לכך במלוא דעתו.

שתי ההבנות הללו עשויות להשפיע על התשובה לשאלה מתבקשת שהעלו האחרונים (ראו קרן אורה להלן כא ע"א) – כיצד יתמודד רבי טרפון עם פסוקים רבים המתארים נדרים על תנאי, כגון נדרו של יעקב אבינו בבית אל, נדרו של יפתח בצאתו למלחמה בבני עמון ונדרה של חנה בשילה? על פי תירוצו של ר"י יש להסביר שבמקרים אלו הייתה גמירות דעת מיוחדת (משום שמדובר בנדר בשעת צרה, בנדר לדבר מצווה וכדו'), אך לפי התירוץ הראשון תשובה זו לא תועיל, וייתכן שיש לחזור ולצמצם את עיקר דינו של רבי טרפון להלכות נזירות, ולקבוע שההרחבה לתחומים אחרים היא רק מטעם גמירות דעת ולא מכוח 'כי יפליא' (או שנדר לדבר מצווה שונה מהותית מבחינת המנגנון ההלכתי שהוא מבוסס עליו, ואכמ"ל).