נדרים | דף לד | הקדשת דבר הפקר

סוגייתנו עוסקת באדם שראה כיכר לחם של הפקר ואמר 'ככר זו הקדש', וקובעת שהכיכר אכן קדושה, ואם לאחר מכן הוא לקח אותה לעצמו – הוא חייב לשלם את הקרן, להוסיף חומש ולהביא קרבן אשם.

יכולתו של האדם להקדיש כיכר שאינה שלו, אלא של הפקר, מבוססת על כך שהכיכר נמצאת בתוך ארבע אמותיו, ו'ארבע אמותיו של אדם קונות לו' – מתוך כך שהיה יכול לזכות בכיכר לעצמו, הוא יכול גם להקדישה. הר"ן מדגיש שמדובר דווקא בכיכר הפקר, ולא בכיכר שהייתה מלכתחילה בבעלות המקדיש, משום שאם היה מדובר בכיכר של המקדיש – לאחר ההקדשה המקדיש היה נעשה כגזבר של הכיכר, ולא היה עובר על מעילה, שכן הכיכר כבר הייתה ברשותו והוא לא הוציא אותה לרשות אחרת (איסור מעילה הוא הוצאת דבר הקדש מרשות הקדש באמצעות קניין או הנאה שוות פרוטה מן ההקדש). סוגייתנו עוסקת דווקא בכיכר הפקר, שבה יש מעילה מיד כאשר המקדיש מתכון לזכות בה לאחר הקדשתה.

אומנם, יש להקשות, על פי ההלכה הידועה שמה שנמצא בארבע אמותיו של האדם נקנה לו אף שלא מדעתו: אם כך, במה מועילה העובדה שהכיכר הייתה של הפקר? הרי הכיכר כבר שייכת למקדיש, ואם כן – מדובר באדם המקדיש את שלו, וממילא הוא לא מעל משום שהוא נחשב כגזבר. על כך אפשר להשיב שבכך שהמקדיש אמר שהכיכר הקדש הוא גילה את דעתו שאין רצונו לזכות בה, ולכן היא לא נכנסה לרשותו.