יבמות | דף לו | עבר ונשא

חכמים תיקנו שאסור לאדם לישא אישה אלמנה אם היא מעוברת או מטופלת בילד קטן מבעלה הקודם. תקנה קרובה אוסרת על אישה אלמנה להינשא בתוך שלושה חודשים מפטירת בעלה, כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. יסודן של תקנות אלו יידון להלן בדפים מ"א-מ"ג, ובסוגייתנו בדף ל"ז עוסקת הגמרא בשאלה מה דינו של מי שעבר על תקנת חכמים ונשא אישה מעוברת או מינקת, או שלא המתין את חודשי ההבחנה הנדרשים על פי תקנת חז"ל. בשאלה זו נחלקו תנאים: ר' מאיר סבור שהעובר על תקנת חז"ל נענש לגרש את אשתו, ושוב לא יוכל לשאת אותה. חכמים מקלים יותר, ולדעתם חובה לגרש את האישה, אך ניתן לשוב ולשאת אותה כאשר הילד יגדל או אם יתברר שאינה מעוברת.

להלכה התקבלה, כמובן, דעתם של חכמים, שהעובר על תקנת חז"ל יגרש את אשתו ויחזירנה לאחר זמן. מה יהיה הדין כאשר המגרש הוא כהן, האסור בגרושה, ושוב לא יוכל להשיב אליו את אשתו? הגמרא מעלה שאלה זו, אך הראשונים נחלקו בביאור מסקנתה. התוספות (לו ע"ב סוד"ה ולא) הביאו את דעתו של רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא י"ד, המצויה פרשת וירא; רב אחאי מוצא, דרך כלל, קשר כלשהו בין ההלכות שבהן הוא עוסק ובין פרשיות התורה, ונראה שהביא הלכה זו לגבי מינקת בהקשר למשתה שערך אברהם אבינו ביום היגמל את יצחק), שפסק להחמיר וקבע שאכן אין תקנה במצב כזה, והבעל הכהן יגרש את אשתו ושוב לא יחזירנה לעולם. הרמ"א (אבן העזר יג, י) הזכיר גם דעות חולקות, והכריע להחמיר אם מדובר הכהן עבר על תקנת חז"ל במזיד, ולהקל אם היה שוגג, כגון שלא ידע שהאלמנה שעימה הוא מתחתן מעוברת או מינקת.

כאמור, מעיקר הדין מחויב מי שעבר על תקנת חז"ל לגרש את אשתו. והנה, בהמשך הסוגיה מצאנו גם פתרון אחר:

"איתמר: קדשה בתוך שלשה וברח... עירוקיה מסתייה".

אדם עבר על תקנת חז"ל, ולא המתין שלושה חודשי הבחנה לפני שנשא את אלמנת חברו. לאחר הנישואין ברח, וכעת איננו לפנינו. הגמרא קובעת שבמצב כזה אכן לא ידרשו ממנו לגרש את אשתו. מדוע? ההסבר הפשוט ביותר הוא שאם אותו אדם אינו בפנינו, אין חשש שאותה אלמנה תיכנס להריון, ואם כן – אין חשש של בלבול בין זרע הראשון לזרע השני. עם זאת, הרשב"א כאן הציע גם פירוש נוסף, בשמו של הרמב"ם:

"...ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן, ולאחר תשעים יום מתירין אותו, והוא הדין לכונס, וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה".

הרשב"א מעלה את האפשרות שמי שעבר על תקנת חז"ל ולא המתין שלושה חודשים נענש בנידוי בהתאם להלכה שהפר – נידוי שלושה חודשים. אם הוא ברח מן הקהילה, הרי זה כנידוי, ועל כן שוב אין צורך בענישה נוספת.

שני הפירושים משקפים היטב שאלה עקרונית המתעוררת גם בסוגיות אחרות: האם חשובה לנו יותר השמירה על מטרת התקנה ותכליתה, או שמא ההגנה על כבודם של חכמים (ועל כן מתחייבים בענישה או בנידוי משום שהמרו את דבריהם). אם עצם הרצון לשמוע דברי חכמים הוא העיקר, יש לקבל את הגזרה ללא סייג. ברם, אם העיקר הוא קיום תכליתה של התקנה, יש מקום להקל במצבים שבהם תכלית זו מתקיימת. כך, למשל, התחבטו גדולי האחרונים בשאלה אם בדיקה רפואית הקובעת שהאישה אינה מעוברת תפטור מחודשי הבחנה. אין כאן המקום לסקור את המקורות הרבים בשאלה זו, ועל כן נסתפק בספק העקרוני בדבר הציות לתקנת חכמים מצד עצמה לעומת הרצון לממש ולהגשים את ייעודה ותכליתה.