עבודה זרה | דף לד | פרש שור עבודה זרה

"אמר רב אחדבוי אמר רב: המקדש בפרש שור הנסקל – מקודשת, בפרש עגלי עבודת כוכבים – אינה מקודשת.     
איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.          
איבעית אימא סברא: גבי עגלי עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה, אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה.   
איבעית אימא קרא: כתיב הכא 'לא ידבק בידך מאומה', וכתיב התם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו' – בשרו אסור, הא פרשו מותרת".

האם יש הבדל בין הלימוד מהפסוק ובין הלימוד מסברה?

הרמב"ם (אישות ה, ב) ניסח הלכה זו כך:

"המקדש בפרש עגלי עבודה זרה – אינה מקודשת, שהכל מעבודה זרה אסור בהנאה, שנאמר 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. אבל המקדש בפרש שור הנסקל – הרי זו מקודשת; אף על פי ששור הנסקל אסור בהנאה – פרשו אינו אסור בהנאה, שאינו דבר חשוב לגבי השור".

הרמב"ם מערב כאן בין שני הנימוקים: לעניין עבודה זרה הביא את הפסוק, ואילו לעניין שור הנסקל כתב שאין הפרש חשוב לגבי השור. ונראה שדבריו משקפים הבדל מהותי בין הלימוד מן הכתוב ללימוד מסברה.

ייתכנו שתי דרכים לאסור את הפרש: האחת – לראותו כחלק מהשור, והשנייה – לאוסרו מצד עצמו, אף אם אינו חלק מהשור.

הלימוד מסברה מוסב על היחס שבין הפרש לשור. בשור הנסקל הפרש נתפס כפסולת, הנפרדת מן השור. בעבודה זרה הוא נתפס כחלק מן הבהמה, מכיוון שיש לו תפקיד ביצירת נפח הולם לקורבן.

הלימוד מן הכתוב עוסק באיסור הפרש מצד עצמו. בעבודה זרה הכתוב אוסר כל דבר שהוא – "מאומה", ומכיוון שגם הפרש מוקרב לעבודה זרה, אף הוא נאסר. בשור הנסקל, לעומת זאת, לא אסר הכתוב אלא את בשרו, ולכן הפרש מותר, אפילו נניח שגם הוא 'נידון לסקילה'.

מכאן יתבארו דברי הרמב"ם. נראה שהרמב"ם מבקש להציג פרש שור הנסקל ופרש תקרובת עבודה זרה כשני מצבי קיצון. על פרש עבודה זרה הוא כותב שאין זה משנה כיצד תופסים את הפרש – סוף סוף כל המיועד להקרבה לעבודה זרה נאסר. לעומת זאת, על פרש שור הנסקל כתב שאין רואים אותו כחלק מהשור, ולפיכך אין צורך להיכנס לדיון אם פרש ש'נידון לסקילה' יכול להיאסר, שהרי אין רואים את הפרש כחלק מן השור שנידון לסקילה.