עבודה זרה דף לד – פרש שור הנסקל ופרש עגלי עבודה זרה

"אמר רב אחדבוי אמר רב: המקדש בפרש שור הנסקל – מקודשת, בפרש עגלי עבודת כוכבים – אינה מקודשת.
איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא: גבי עגלי עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה, אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה.
איבעית אימא קרא: כתיב הכא 'לא ידבק בידך מאומה' (דברים י"ג, יח), וכתיב התם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו' (שמות כ"א, כח) – בשרו אסור, הא פרשו מותרת" (לד ע"ב).

האם יש הבדל בין הלימוד מהפסוק לבין הלימוד מסברה?

הרמב"ם (הלכות אישות פ"ה ה"ב) ניסח הלכה זו כך:

"המקדש בפרש עגלי עבודה זרה – אינה מקודשת, שהכל מעבודה זרה אסור בהנאה, שנאמר 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. אבל המקדש בפרש שור הנסקל – הרי זו מקודשת; אף על פי ששור הנסקל אסור בהנאה, פרשו אינו אסור בהנאה, שאינו דבר חשוב לגבי השור".

הרמב"ם מערב כאן בין שני הנימוקים: לעניין עבודה זרה הביא את הפסוק, ואילו לעניין שור הנסקל כתב שאין הפרש חשוב לגבי השור. ונראה שדבריו משקפים הבדל מהותי בין הלימוד מן הכתוב ללימוד מסברה.

יתכנו שתי דרכים לאסור את הפרש: האחת – לראותו כחלק מהשור; והשנייה – לאסרו מצד עצמו, אף אם אינו חלק מהשור.

הלימוד מסברה מוסב על היחס שבין הפרש לשור. בשור הנסקל הפרש נתפס כפסולת, הנפרדת מן השור. בעבודה זרה הוא נתפס כחלק מן הבהמה, מכיוון שיש לו תפקיד ביצירת נפח הולם לקרבן.

הלימוד מן הכתוב עוסק באיסור הפרש מצד עצמו. בעבודה זרה הכתוב אוסר כל דבר שהוא – "מאומה"; מכיוון שגם הפרש מוקרב לעבודה זרה, אף הוא נאסר. בשור הנסקל, לעומת זאת, לא אסר הכתוב אלא את בשרו, ולכן הפרש מותר, אפילו נניח שגם הוא 'נידון לסקילה'.

מכאן יתבארו דברי הרמב"ם. נראה שהרמב"ם מבקש להציג פרש שור הנסקל ופרש תקרובת עבודה זרה כשני מצבי קיצון. על פרש עבודה זרה הוא כותב שאין זה משנה כיצד תופסים את הפרש: סוף סוף כל המיועד להקרבה לעבודה זרה – נאסר. ואילו על פרש שור הנסקל כתב שאין רואים אותו כחלק מהשור, לפיכך אין כלל צורך להיכנס לדיון אם פרש ש'נידון לסקילה' יכול להיאסר, שהרי אין רואים את הפרש כחלק מן השור שנידון לסקילה.