עבודה זרה | דף כט | פתיחה לענייני יין נסך וסתם יינם

במשנה (כט ע"ב) מובאת רשימה ארוכה של מאכלים ומשקים האסורים באכילה, ולעיתים אף בהנאה, מחמת זיקתם לנוכרים. בראש הרשימה עומד היין. הסוגיות בהמשך הפרק יעסקו בהרחבה ביינות המותרים והאסורים, ועניין יין נוכרי ישוב ויידון באריכות מאמצע הפרק הרביעי ועד סוף המסכת.

דומה שאפשר להציע שני הסברים מרכזיים לדיונים הענפים והמפותחים בעניין זה.

ראשית, בימי קדם לא עמד לרשותם של בני אדם מגוון המשקאות האדיר הקיים בימינו, וככלל אנשים שתו רק מים ויין. אומנם במקומות אחדים במקרא מסופר על שתיית חלב, אך נראה שבדרך כלל שימש החלב לייצור גבינה דווקא. היין היה אפוא משקה מרכזי וחשוב, ולפיכך התעוררו על אודותיו שאלות רבות דבר יום ביומו.

שנית, האיסור לשתות יין נוכרי מבטא יותר מכול את ההרחקה בין ישראל לעמים. אומנם הגמרא בסוגייתנו מחפשת מקור בכתוב לאיסור שתייה והנאה מיין שנתנסך לעבודה זרה, אך כבר העירו התוספות (ד"ה יין מנלן):

"מתניתין מיירי בסתם יינם, וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן... מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה... אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים, שאסור מן התורה, משום דדמי ליה".

בהמשך הפרק נלמד בע"ה שחכמים אסרו שתיית יין נוכרים כדי להרחיקנו מהם. קרבה לנוכרים עלולה להוביל לקשרי חיתון, וסופם של קשרי חיתון ליצור עולם דתי משותף, ובו עבודה זרה ח"ו. ודוק: גזרת חכמים נוגעת ל"סתם יינם", דהיינו ליין של גוי שלא ידוע אם נתנסך לפני עבודה זרה. יין שבוודאי נתנסך לפני עבודה זרה אסור בשתייה ובהנאה מן התורה!

אומנם גם גזרת סתם יינם יסודה במקראות מפורשים. נאמר בפרשת כי תשא:

"פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן". (שמות לד, טו–טז)

התורה עצמה עושה סייג לדבריה: כריתת ברית תגרור לסעודה; סעודה תביא לחתנות; וקשרי חיתון עם יושב הארץ סופם בעבודה זרה.

כמובן, שני ההסברים הנזכרים קשורים קשר מהותי: חכמים ביקשו להרחיק את ישראל מן העמים בשתיית היין, שהיה המשקה החשוב ביותר, וכמעט היחיד, בעולם העתיק.

לסיום נעמוד על מחלוקת ראשונים יסודית בדבר היקפה של גזרת סתם יינם. בדפים כט–ל נזכרים כמה סוגי יין שלא נהוג לנסכם לפני עבודה זרה. ואכן הרמב"ם (מאכלות אסורות יא, ט–י) מתיר יינות אלו. הרא"ש (ב, יג) מביא את פסק הרמב"ם ודוחה אותו בתוקף:

"ויין מבושל... כשהרתיחו הוי מבושל לכולי עלמא... והדבר תמוה, כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן, וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה?!...       
והרמב"ם ז"ל כתב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואין ראוי לנסך על גבי המזבח, הרי הוא כיין מבושל וכשכר, ומותר לשתותו עם העובד כוכבים. ואין לסמוך עליו, דעיקר גזירה משום בנותיהם...".

הרא"ש קובע נחרצות כי אף שדין סתם יינם כדין יין שנתנסך לעבודה זרה, לאוסרו בשתייה ובהנאה, סוף סוף ביסוד האיסור עומדת גזרת חכמים שעניינה להרחיק את ישראל מן העמים, וגזרה זו היא שקובעת את היקף האיסור, ולא השאלה אם נהוג לנסך את היין הנידון.