פתיחה לענייני יין נסך וסתם יינם

דף יוםיומי

עבודה זרה דף כט – פתיחה לענייני יין נסך וסתם יינם

במשנה כט ע"ב מובאת רשימה ארוכה של מאכלים ומשקים האסורים באכילה, ולעתים אף בהנאה, מחמת זיקתם לנכרים. בראש הרשימה עומד היין. הסוגיות בהמשך הפרק יעסקו בהרחבה ביינות המותרים והאסורים, ועניין יין נכרי ישוב ויידון באריכות מאמצע הפרק הרביעי ועד סוף המסכת.

דומה שניתן להציע שני הסברים מרכזיים לדיונים הענפים והמפותחים בעניין זה.

בימי קדם לא עמד לרשותם של בני אדם מגוון המשקאות האדיר הקיים בימינו. ככלל, שתו רק מים ויין. אמנם במקומות אחדים במקרא מסופר על שתיית חלב, אך נראה שבדרך כלל שימש החלב לייצור גבינה דווקא. היין היה אפוא משקה מרכזי וחשוב, לפיכך התעוררו על אודותיו שאלות רבות דבר יום ביומו.

שנית, האיסור לשתות יין נכרי מבטא יותר מכול את ההרחקה בין ישראל לעמים. אמנם הגמרא דף כט ע"ב מחפשת מקור בכתוב לאיסור שתייה והנאה ביין שנתנסך לעבודה זרה, אך כבר העירו התוספות (ד"ה יין מנלן):

"מתניתין מיירי בסתם יינם, וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן... מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה... אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים, שאסור מן התורה, משום דדמי ליה".

בהמשך הפרק נלמד בע"ה שחכמים אסרו שתיית יין נכרים כדי להרחיקנו מהם. קרבה לנכרים עלולה להוביל לקשרי חיתון, וסופם של קשרי חיתון ליצור עולם דתי משותף, ובו עבודה זרה ח"ו. ודוק: גזרת חכמים נוגעת ל"סתם יינם", דהיינו ליין של גוי שאין ידוע אם נתנסך לפני עבודה זרה. יין שבוודאי נתנסך לפני עבודה זרה, אסור בשתייה ובהנאה מן התורה!

אמנם גם גזרת סתם יינם, יסודה במקראות מפורשים. נאמר בפרשת כי תשא:

"פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמות ל"ד, טו–טז).

התורה עצמה עושה סייג לדבריה: כריתת ברית תגרור לסעודה; סעודה תביא לחתנות; וקשרי חיתון עם יושב הארץ – סופם בעבודה זרה.

כמובן, שני ההסברים הנזכרים קשורים קשר מהותי: חכמים ביקשו להרחיק את ישראל מן העמים בשתיית היין, שהיה המשקה החשוב ביותר, וכמעט היחיד, בעולם העתיק.

לסיום נעמוד על מחלוקת ראשונים יסודית בדבר היקפה של גזרת סתם יינם. בדפים כט–ל נזכרים כמה סוגי יין שאין נהוג לנסכם לפני עבודה זרה. ואכן, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"א הלכות ט–י) מתיר יינות אלו. הרא"ש (פ"ב סימן י"ג) מביא את פסק הרמב"ם ודוחה אותו בתוקף:

"ויין מבושל... כשהרתיחו הוי מבושל לכולי עלמא... והדבר תמוה, כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן, וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה?!...
והרמב"ם ז"ל כתב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואין ראוי לנסך על גבי המזבח, הרי הוא כיין מבושל וכשכר, ומותר לשתותו עם העובד כוכבים. ואין לסמוך עליו, דעיקר גזירה משום בנותיהם..."

הרא"ש קובע נחרצות כי אף שדין סתם יינם כדין יין שנתנסך לעבודה זרה, לאסרו בשתייה ובהנאה, סוף סוף ביסוד האיסור עומדת גזרת חכמים, שעניינה להרחיק את ישראל מן העמים, וגזרה זו היא שקובעת את היקף האיסור, ולא השאלה אם נהוג לנסך את היין הנידון.

הרב אביהוד שוורץ