בבא בתרא | דף קכח | עדות אדם לאבי אביו

הגמרא בסוגייתנו סוקרת סדרה של הלכות ששלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא (כמה מהן עוסקות בדיני ירושה, וכך הגיעה הסִדרה לפרקנו). שתיים מהלכות אלו הן בדיני עדות, ובאחת מהן נעסוק בעיוננו היום.

כידוע, יש אישים שונים הפסולים לעדות. ככלל נחלקים הפסולים לעדות לשתי קבוצות:

א. אישים שיש חשש שאינם דוברים אמת.

ב. אישים שאין סיבה להניח שאינם דוברי אמת, ואף על פי כן גזרה התורה שעדותם פסולה. הדוגמה הבולטת ביותר היא נשים: אין סיבה להניח שנשים משקרות יותר מגברים, ואף על פי כן הן פסולות לעדות.

כמובן, יש פסולים המתאימים לשתי הקבוצות. לדוגמה: בעל עבֵרה בוודאי חשוד לשקר, אך אפשר שהתורה גם אינה מעוניינת בנוכחותו בבית דין, אף אם אמת בפיו.

להלן דף קנט ע"א מתעורר ספק בדבר סיווגו של פסול קרובים להעיד זה לזה. לפי הסברה הפשוטה, אין אדם מעיד לקרובו משום שיש חשש שישקר כדי לעזור לו. [הסבר מפתיע לחשש השקר בעדות קרובים העלה בעל ספר החינוך במצווה תקפ"ט, עיין שם.] אך הגמרא מתקשה בכך: הרי גם משה ואהרן אינם מעידים זה על זה, ומי זה יחשוד בגדולי עולם אלה שישקרו?! על כן מסיקה הגמרא:

"גזירת מלך הוא שלא יעידו".

הווה אומר: פסול קרובים איננו מחשש שקר, אלא הוא פסול עצמאי שחידשה תורה.

כעת נוכל לבחון את החידוש שבסוגייתנו. לדעת רבי אבא, "שלישי בשני" כשר לעדות, רוצה לומר: אדם יכול להעיד לבן דוד של אביו, ואין הם מוגדרים קרובים לעניין פסול עדות. רבא מוסיף על דבריו שגם שלישי בראשון כשר, כלומר אדם יכול להעיד גם לדוד של אביו (דהיינו לאחי סבו) [הגמרא בדף קכ"ט קובעת שאין מחלוקת בין רבא לרבי אבא, והראשונים דנו בכך באריכות, עיין רשב"ם, תוספות ועוד]. מר בר רב אשי טוען שאדם מעיד גם לסבו, אך הגמרא דוחה את דבריו. בביאור דחייה זו נחלקו הראשונים. הרשב"ם מסביר:

"דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם, דבן ירך אביו הוא".

מובן שלא סביר שאדם ישקר לטובת צאצאיו הישירים עד אלף דורות. לכן מסתבר שהרשב"ם הבין כי פסול קרובים הוא פסול עצמאי, שאינו נובע מחשש שקר, וכפי שהסבירה הגמרא בדף קנ"ט. פסול עצמאי זה נובע מעצם קשר הדם הישיר שבין הקרובים הללו, קשר הקיים, לדעת רשב"ם, אפילו לאלף דור.

התוספות על אתר (ד"ה לית) חלקו על רשב"ם וקבעו שקרבת הדם אינה נשמרת לעולם, וכאשר "אתפלג דרא" – דהיינו כשנתרחקו הדורות יתר על המידה – שוב אין הם פסולים לעדות [וכן פסק הרמב"ם (עדות יג, ה), שאין פסול עדות בדור הרביעי, כלומר בבן הנכד]. אפשר היה להסביר את דברי התוספות בפשטות לפי התפיסה שקרובים פסולים לעדות מחשש שקר: כאשר הדורות מתרחקים, בטל החשש שהעד ישקר לטובת קרובו. אך כיצד יתיישבו הדברים עם קביעתה של הגמרא בדף קנ"ט כי פסול קרובים איננו מבוסס על חשש שקר? בקובץ שיעורים על סוגייתנו (אות תכד) הקשה קושיה זו, והסביר:

"וצריך לומר דאין הכי נמי דפסול קרוב גזירת הכתוב, אבל מי נקרא קרוב – זה תלוי ב'איקרובי דעתא'".

לדבריו, הגמרא בדף קנ"ט איננה שוללת לחלוטין את מקומו של חשש השקר בפסול קרובים. כוונת הגמרא היא שיש להבחין בין העילה לפסול, שהיא אכן גזרת מלך, ובין היקף הפסול, הכולל רק את מי שאכן עלולים לשקר לטובת קרוביהם.