בבא בתרא | דף יב | חלק בכור וחלק פשוט

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא, חלק בכור וחלק פשוט – יהבינן ליה אחד מצרא... ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו אמר להו פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום...".

התוספות (ד"ה חלק) מעירים כי זכותו של הבכור לקבל את חלקו הכפול בנתח אחד אינה מבוססת על כפייה על מידת סדום אלא על ילפותא מיוחדת, כמבואר בהמשך המסכת (קכד ע"א): "הכתיב 'פי שנים'! ההוא למיתבא ליה אחד מצרא".

הריצב"א (הובאו דבריו בתוספות ד"ה כגון) הבין שהילפותא דרושה משום שהכלל "כופין על מידת סדום" הוא מדרבנן בלבד. אומנם משתמעת מדבריו הסתייגות מסוימת:

"דהא דאמר רבה 'כופין' – לא מדין תורה קאמר, דבדין היה יכול למחות שכנגדו, דאיכא קפידא ברוחות".

הווה אומר: גם מדין תורה אפשר למחות נגד ההצמדה רק כשיש למוחה טענה עניינית, כגון שהוא מעדיף קרקע ברוח מסוימת, אך אי אפשר למחות בלי שום הצדקה. חכמים הרחיבו יסוד זה וקבעו שגם כאשר יש קפידא ברוחות, יש בהתנגדות להצמדה משום מידת סדום, וכופין עליה.

הגישות שהובאו בתוספות לפני דעת הריצב"א נקטו, כפי הנראה, שדין "כופין על מידת סדום" הוא דאורייתא. המקור לדין שכזה יכול להיות יסוד כגון "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), אם כי הדבר אינו פשוט. בעיוננו למסכת בבא מציעא דף ק"ח הזכרנו את דברי המגיד משנה (סוף הלכות שכנים, על פי פירוש הרמב"ן לדברים שם):

"ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת 'קדושים תהיו', והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב', והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן. והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל".

מדברי התוספות משתמע כי לא זו בלבד שהעיקרון הכללי הוא מדאורייתא, אלא אף הקונקרטיזציה שלו לעניין כפייה על התנגדות לחלוקה היא דין דאורייתא, עד כדי כך שיש צורך להסביר מדוע דרושה ילפותא ללמד ששני חלקיו של הבכור יינתנו ביחידה אחת.

הבה נעיין עתה באחד ההסברים שהוצעו בתוספות לצורך בילפותא המיוחדת הזאת:

"דבכור 'מתנה' קרייה רחמנא, כדאמר ביש נוחלין, דכתיב 'לתת לו פי שנים', ואין לכוף את הנותן".

כאשר אדם נותן מתנה לחברו, אי אפשר לכפותו על מידת סדום (כשם שברור שאין דינא דבר מצרא נוהג במי שקיבל קרקע במתנה מחברו). אומנם כאן מדובר במתנה שהתורה כופה לתיתהּ, אך עדיין היא מתנה. אלא שיש לשאול: מי הוא שנותן מתנה לבכור? לכאורה זהו האב, הנותן לראשית אונו חלק משמעותי במיוחד בנחלתו, ואם כן – אין האחים בגדר נותני מתנה הזכאים להגנה מכפייה על מידת סדום!

ייתכן אפוא שדברי התוספות מחזקים הבנה שונה בדבר זהותו של נותן המתנה, הבנה שהציע בעל נתיבות המשפט (רעח, ט):

"דחלק בכורה הוא בחיוב על היורשים, דרחמנא חייביה להיורשים ליתן מתנה זו להבכור".

לפי דבריו, מלבד היותו ראשית אונו של האב, הבכור הוא גם בכיר הבית, ושאר האחים מצוּוים לבצר את מעמדו הזה ולתת לו חלק נוסף בנחלה. מאחר שמדובר במתנה שהם נותנים לו, "אין לכוף את הנותן", ועל כן יש צורך בילפותא מיוחדת שהבכור מקבל את ירושתו בחלק אחד.

אומנם ר' מאיר שמחה מדווינסק (בעל האור שמח) העלה בחידושיו לסוגייתנו כי אף להסוברים שהמתנה היא מן האב, אין לכוף את האחים, לפי שהם יורשים את זכותו ואת כוחו. בעזרת ה', כשנזכה ונגיע לפרק יש נוחלין, נוסיף להעמיק בהבנת דין ירושת הבכור (ראה הדף היום־יומי לדף קי"א ולדף קכ"ד).