בבא בתרא | דף מג | נוגע בעדותו שנסתלק

"דאמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה..." (מב ע"ב).

הגמרא בסוגייתנו מסבירה שהשותפים יכולים להעיד זה על זה רק לאחר שנסתלקו מן השותפות, שאז שוב אין הם נוגעים בעדותם. הראשונים תמהו על הסבר זה, שהרי כלל נקוט בידינו שבעינן "תחילתו וסופו בכשרות", כלומר שהעד צריך להיות כשר גם בשעת ראיית העדות, ולא רק בשעת מתן העדות. לדוגמה: אם אדם ראה עדות לקרובו, אין הוא יכול להעיד לו גם לאחר שנתרחקו (בגירושין וכדומה).

הראשונים (ראה למשל ברשב"א על אתר) הביאו בשם הראב"ד שני תירוצים:

א. הכלל שבעינן ראייה בכשרות נוגע רק לפסול הגוף, אך אם הפסול נובע מחשש שקר, ההסתלקות מכשירה את העד.    
ב. הנוגע בעדותו אינו נחשב עֵד כלל, ולכן לאחר שנסתלק מנגיעתו הוא יכול להעיד, שהרי לא היה עֵד פסול מתחילה.

נראה ששני התירוצים חלוקים ביסוד פסול נוגע בעדותו:

א. לפי התירוץ הראשון, נוגע בעדותו פסול מחשש שקר. לא העד הוא שפסול, אלא רק העדות שהוא מעיד, ועל כן אם יסתלק חשש השקר – יוכל להעיד. לא כן בקרוב: קרוב איננו פסול משום חשש שקר דווקא, אלא הוא פסול מהותית לעדות, ועל כן פסלותו בשעת הראייה מונעת ממנו להעיד אחר כך, גם אם נתרחק בינתיים.     
ב. התירוץ השני מבין כי פסול נוגע בעדותו אינו נובע מחשש שקר אלא מההבדל שבין עד לבעל דין: כאשר הדיון נוגע לממונו של אדם, הוא נחשב בעל דין, ועל כן אינו יכול להיחשב באותה שעה גם עד.

עוד בעניין נוגע בעדות בעיונו של הרב אביהוד שורץ לדף מ"ה.