בבא בתרא | דף קכז | כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר

סוגייתנו מביאה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדבר היקף נאמנותו של האב על זהותו של בנו בכורו. לדעת חכמים האב יכול להעיד על אחד מבניו שהוא בכור רק אם אין בן אחר מוחזק כבכור, ואילו רבי יהודה סבור שהאב יכול להעיד על אחד מבניו שהוא בכור אף במקום שבן אחר מוחזק כבכור.

כבר הסברנו בעבר (ראה דברינו לדף קי"א ולדף קכ"ד) שיש שתי דרכים לראות את ירושת הבכור: א. מתנה של האב לבכורו בשל היחסים האישיים שביניהם. ב. זכות שיש לבכור בשל מעמדו המיוחד בבית. ייתכן כי חקירה זו עומדת ביסודה של מחלוקת רבי יהודה וחכמים, הסובבת על השאלה כיצד יש לקרוא את הפסוקים בתחילת פרשת כי תצא (דברים כא, טו–יז):

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".

מה בדיוק מצַווה התורה את האב? האם רצונה שהאב רק יממש את זכותו של הבכור לקבל את חלק בכורתו, ולשם כך עליו להכיר מיהו הבכור, או שמא היא דורשת מן האב להכיר בבכורו, והירושה היא פועל יוצא של הכרה זו?

הרמב"ן (בהוספותיו למניין הלאווין, לאו יב) כותב כי בפרשה זו נתחדשו שתי מצוות: א. מצוות לא תעשה – האיסור להעביר את חלק הבכורה לאח אחר. ב. מצוות עשה – להכיר את הבכור. מדבריו אפשר להבין שמוקד המצווה אינו בירושת הבכור לאחר מיתת האב, אלא עוד בחיי האב – בהכרתו של האב כי זהו בנו בכורו, אף שבא מן האישה השנואה. האב מצֻווה להכיר בבנו הבכור, והנתינה פי שניים אינה אלא תוצאה של הכרה זו.

אם כן, אפשר שבזה בדיוק נחלקו חכמים ורבי יהודה. לדעת חכמים ירושת הבכור אינה תלויה ביחסו המיוחד של האב אליו, אלא נובעת מהיותו בכור הבית. לכן יכולתו של האב להכיר את בכורו מוגבלת, ורק במקום שאין בכור מוחזק, האב נאמן להעיד מיהו הבכור. לפי שיטה זו, אין דין "יכיר" אלא נאמנות מוגבלת למדי שנתנה התורה לאב.

רבי יהודה, לעומת זאת, סבור שהכרת האב אינה עדות בעלמא כי אם פעולה שיש לה תוקף מצד עצמה – קיום מצוות "יכיר". לכן האב יכול להכיר כבכור גם בן שלא היה מוחזק עד עתה, משום שאין זו עדות בלבד – הלוקה אם נאמנותה מתערערת – כי אם הכרזה השואבת את תוקפה ממצוות התורה.

[עִיינו כאן במשמעות ההכרה. עוד על היקף נאמנותו של האב על בנו בדברינו למסכת קידושין דף ע"ח.]