בבא מציעא | דף לד | אמר 'הריני משלם' וחזר בו

"אמר 'הריני משלם', וחזר ואמר 'איני משלם' – מאי? מי אמרינן מהדר קא הדר ביה, או דלמא במלתיה קאי ודחויי הוא דקא מדחי ליה?... תיקו".

התוספות (ד"ה וחזר) מביאים את ספקו של רבנו תם אם השומר אכן יכול לחזור בו. רבנו תם טען כי אי אפשר להוכיח מסוגייתנו שהחזרה אכן מועילה: ייתכן שהיא אינה מועילה, והשומר חייב לשלם, ולמרות זאת יש מקום לומר כי המפקיד אינו מקנה לשומר את הכפל, משום שהלז הטריח אותו לתובעו בבית דין.

רבנו תם השווה בין מקרה זה למצבים אחרים שעולה בהם השאלה אם בעל דין יכול לחזור בו מהתחייבותו – הסכמתו של בעל דין שכנגדו יישבע וייטול אף על פי שאין זה הדין והסכמתו של בעל דין לקבל כדיין קרוב של הצד שכנגדו.

מצד הסברה נראה שיכולתו של שומר לחזור בו מן ההסכמה לשלם ולא להישבע תלויה בהבנת היחס שבין השבועה והתשלום בדיני שומרים. בהבנת היחס הזה ייתכנו שתי אפשרויות יסודיות:

א. השומר חייב להשיב את הפיקדון, ואם אינו יכול להשיבו – עליו לשלם, אלא אם כן יישבע שהוא פטור. זאת אומרת: השבועה באה לפטור את השומר מחיוב קיים.

ב. מעיקר הדין אין השומר חייב לשלם דבר אם החפץ אינו ברשותו והוא טוען שאינו חייב. השבועה לא באה אלא להפיס דעתו של בעל הבית, וחיוב התשלום נוצר רק כאשר השומר מסרב להישבע, כי סירובו מעורר חשד שהוא חייב.

לפי ההבנה הראשונה, סירובו של השומר להישבע אינו פעולה משפטית: חיוב השומר בתשלום כבר קיים, ובסירובו להישבע לא נוצרה שום חלות משפטית חדשה. לפיכך יש מקום לומר שהוא יכול לחזור בו, להישבע ולהיפטר.

האפשרות השנייה, לעומת זאת, מבינה כי ברירת המחדל היא חיוב השומר להישבע. סירובו להישבע מפנה את בית הדין לאפיק אחר, שבו הוא מתחייב לשלם. אם כן, הסירוב הזה הוא פעולה שיש לה חלות משפטית, ולכן סביר להניח שהשומר לא יוכל לחזור בו.

גם במצבים האחרים שהביא רבנו תם יש לבחון לגופה את הסכמתו הראשונה של בעל הדין: האם הייתה לפעולה חלות משפטית, ולכן אי אפשר לחזור ממנה, או שמא אין זו אלא אמירה בעלמא, ולכן אפשר לחזור ממנה אם טרם נודעו לה תוצאות משפטיות.