סנהדרין | דף סח | בן סורר ומורה קטן

"קטן מנלן דפטור?

- מנלן?! כדקתני טעמא: שלא בא לכלל מצות! ותו: היכא אשכחן דענש הכתוב, דהכא ליבעי קרא למיפטריה?

- אנן הכי קאמרינן: אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג? על שם סופו נהרג! וכיון דעל שם סופו נהרג – אפילו קטן נמי. ועוד: ''בן' ולא איש' – קטן משמע!

- אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'וכי יהיה לאיש בן' (דברים כ"א, יח) – בן הסמוך לגבורתו של איש" (גמרא שם).

הר"ן תמה מדוע פיצלה הגמרא את הקושיה לשתי שאלות שהן לכאורה זהות ("שמשום שלא בא לכלל מצות לא מצינו שחייבו הכתוב"). תשובתו נוגעת ליסודות הענישה בכלל ובקטן בפרט:

"שמה שאמרו 'שלא בא לכלל מצות' היינו שלא חייבוהו הכתוב חיוב של עצמו, אבל שלא יענישוהו בית דין אינו בכלל, כי שמא נאמר שבית דין מענישין מי שלא בא לכלל מצות כדי להפחיד השומעים, כמו שכתוב 'וכל העם ישמעו ויראו' (דברים י"ז, יג). ועל זה אמרו דלא אשכחן דחייב רחמנא, שאף במקום שצריך עונש להפחיד השומעים, כמו רוצח, לא מצינו שחייב בו את הקטן".

הר"ן מבחין בין שני טעמים שונים לענישה: האחד – "חיוב של עצמו", דהיינו כגמול על מעשה רשע; והשני – ענישה לקידום מטרות חברתיות של חינוך והרתעה. דבר פשוט הוא שבקטן, שלא בא לכלל מצוות, אין מקום לענישה מן הטעם הראשון; אך היה מקום לומר שניתן להעניש אותו מצד הטעם השני, שאינו מבוסס על אשמתו. טעם זה רלוונטי במיוחד בבן סורר ומורה, שנאמר בו: "וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים כ"א, כא), ושהגמרא (להלן פט ע"א) מונה אותו בין ארבעה חייבי מיתה שצריכים הכרזה מכיוון שנאמר בהם פסוק כעין זה, דהיינו חיובים שיש בהם דגש ציבורי חזק, ועונשם אינו גמול גרידא. כתשובה להווה-אמינא הזאת הגמרא מוסיפה ומטעימה כי לא מצינו שענשה התורה קטן גם מצד הטעם השני ("היכא אשכחן דענש הכתוב"); ומסתבר שאין הצדקה לקידום מטרות חברתיות בדמו של מי שאין בו אשמה מספקת.

על הקושיה הכפולה הגמרא משיבה כי אף על פי כן היה מקום לחייב קטן בדין בן סורר ומורה. הגמרא מביאה לכך שני נימוקים, והראשון שבהם: שבן סורר ומורה נידון על שם סופו. כיצד ניתן להסיק מכאן כי יש מקום לענוש קטן? הגאון ר' חיים סולוביצ'יק (הלכות גירושין פ"ו ה"ט; ועיין עוד בדבריו הלכות ממרים פ"ז ה"ז) מבאר: "דכיון דעל שם סופו הוא נהרג, אם כן גם קטן נחייביה, ורוצה לומר דמשום הכי הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה". לדבריו, הטעם "נידון על שם סופו" מלמד שאין אנו עסוקים כאן בענישה רגילה, כי אם בחיוב מיתה מיוחד שקבעה התורה מטעמים אלו ואחרים; על כן יש מקום לומר שחיוב מיתה זה תקף גם בקטן. אמנם ראינו שגם ענישת יחיד למטרה ציבורית אינה שייכת בקטן; אלא שבדין בן סורר ומורה 'ויתרה' התורה על הצורך באשמה, שהרי בן סורר ומורה נידון על אף שאין באמתחתו אשמה. ואולי יש להוסיף (כך שמעתי פעם מבוגר הישיבה ר' איתן אדרעי) שהכלל "נידון על שם סופו" משמעו שאנו רואים אותו כבר כעת כמגלם את המשך דרכו, ובעצם גדול לפנינו.

כיוון שונה לחלוטין ניתן להציע על פי דברי הגמרא לעיל נה ע"ב, כי בקטנה שהביאה עליה בהמה יש לא רק קלון, אלא גם תקלה: "כיון דמזידה היא – תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה; עלה דידה חס, אבהמה לא חס". עולה מכאן שמעשה עבֵרה של קטן נחשב חטא, אלא שהתורה חסה עליו ואינה מענישה אותו (ראה בית הלוי חלק א סימן ט"ו). על פי זה ניתן להציע, שהעיקרון "נידון על שם סופו" ו"ימות זכאי ואל ימות חייב" (משנה להלן עא ע"ב) משמעו שעל בן סורר ומורה אין צורך לחוס, ואם כן, הריהו נענש בעצם על חטאו, ויש כאן כביכול ענישה רגילה (אמנם הדבר דחוק מעט בלשון הגמרא: "אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג? על שם סופו נהרג!").

עתה – מאחר שעמדנו על ביאור קושיות הגמרא מדוע דרושה ילפותא לפטור קטן, ומשביארנו את תשובת הגמרא שאכן יש הווה-אמינא לחייב קטן – עלינו להבין את השלב האחרון בשקלא וטריא, דהיינו את דרשתו של רב שאכן אין דין בן סורר ומורה נוהג בקטן: האם פירוש הדבר שהתקרבנו לתחום דיני עונשין הרגילים; או שמא עדיין מדובר בחריג ייחודי, ולא בענישה רגילה, אלא שקטן נתמעט מחריג זה? לשאלה זו חשיבות גדולה בדיני בן סורר ומורה, והיא צריכה להתלבן מתוך לימוד הדפים הבאים.