סנהדרין | דף סח | בן סורר ומורה קטן

"בן סורר ומורה... קטן – פטור, שלא בא לכלל מצות".

"קטן מנלן דפטור?       
מנלן?! כדקתני טעמא – שלא בא לכלל מצות! ותו, היכא אשכחן דענש הכתוב, דהכא ליבעי קרא למיפטריה?    
אנן הכי קאמרינן: אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג? על שם סופו נהרג! וכיון דעל שם סופו נהרג – אפילו קטן נמי. ועוד, 'בן' ולא איש – קטן משמע!   
אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'וכי יהיה לאיש בן' – בן הסמוך לגבורתו של איש".

הר"ן תמה מדוע פיצלה הגמרא את הקושיה לשתי שאלות זהות לכאורה ("שמשום שלא בא לכלל מצות לא מצינו שחייבו הכתוב"), ותשובתו נוגעת ליסודות הענישה בכלל ובקטן בפרט:

"שמה שאמרו 'שלא בא לכלל מצות' היינו שלא חייבוהו הכתוב חיוב של עצמו, אבל שלא יענישוהו בית דין אינו בכלל, כי שמא נאמר שבית דין מענישין מי שלא בא לכלל מצות כדי להפחיד השומעים, כמו שכתוב 'וכל העם ישמעו ויראו'. ועל זה אמרו דלא אשכחן דחייב רחמנא, שאף במקום שצריך עונש להפחיד השומעים, כמו רוצח, לא מצינו שחייב בו את הקטן".

הר"ן מבחין בין שני טעמים לענישה: האחד – "חיוב של עצמו", דהיינו גמול על מעשה רשע; והשני – ענישה לקידום מטרות חברתיות של חינוך והרתעה. דבר פשוט הוא שבקטן, שלא בא לכלל מצוות, אין מקום לענישה מן הטעם הראשון; אך היה מקום לומר שאפשר להעניש אותו מצד הטעם השני, שאינו מבוסס על אשמתו. טעם זה רלוונטי במיוחד בבן סורר ומורה, שנאמר בו "וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים כא, כא), ושהגמרא (להלן פט ע"א) מונה אותו בין ארבעה חייבי מיתה שצריכים הכרזה מכיוון שנאמר בהם פסוק כעין זה, דהיינו חיובים שיש בהם דגש ציבורי חזק, ועונשם אינו גמול גרידא. כתשובה להווה אמינא הזאת מוסיפה הגמרא ומטעימה שלא מצינו שענשה התורה קטן גם מצד הטעם השני ("היכא אשכחן דענש הכתוב"), ומסתבר שאין הצדקה לקידום מטרות חברתיות בדמו של מי שאין בו אשמה מספקת.

על הקושיה הכפולה משיבה הגמרא כי אף על פי כן היה מקום לחייב קטן בדין בן סורר ומורה. הגמרא מביאה לכך שני נימוקים, והראשון שבהם הוא שבן סורר ומורה נידון על שם סופו. כיצד אפשר להסיק מכאן שיש מקום לענוש קטן? הגאון ר' חיים סולובייצ'יק (גירושין ו, ט; ועיין עוד בדבריו ממרים ז, ז) מבאר: "דכיון דעל שם סופו הוא נהרג, אם כן גם קטן נחייביה, ורוצה לומר דמשום הכי הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה". לדבריו, הטעם "נידון על שם סופו" מלמד שאין כאן ענישה רגילה אלא חיוב מיתה מיוחד שקבעה התורה מטעמים אלו ואחרים, ועל כן יש מקום לומר שחיוב מיתה זה תקף גם בקטן. אומנם ראינו שגם ענישת יחיד למטרה ציבורית אינה שייכת בקטן; אלא שבדין בן סורר ומורה 'ויתרה' התורה על הצורך באשמה, שהרי בן סורר ומורה נידון אף שאין בו אשמה. ואולי יש להוסיף (כך שמעתי פעם מבוגר הישיבה ר' איתן אדרעי) שהכלל "נידון על שם סופו" משמעו שאנו רואים אותו כבר כעת כמגלם את המשך דרכו, ובעצם גדול לפנינו.

כיוון שונה לחלוטין אפשר להציע על פי דברי הגמרא לעיל (נה ע"ב) שבקטנה שהביאה עליה בהמה יש לא רק קלון אלא גם תקלה: "כיון דמזידה היא – תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה; עלה דידה חס, אבהמה לא חס". עולה מכאן שמעשה עבירה של קטן נחשב חטא, אלא שהתורה חסה עליו ואינה מענישה אותו (ראה בית הלוי א, טו). על פי זה אפשר להציע שהעיקרון "נידון על שם סופו" ו"ימות זכאי ואל ימות חייב" (משנה להלן עא ע"ב) משמעו שעל בן סורר ומורה אין צורך לחוס, ואם כן, הריהו נענש בעצם על חטאו, ויש כאן כביכול ענישה רגילה (אומנם הדבר דחוק מעט בלשון הגמרא: "אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג? על שם סופו נהרג!").

עתה, מאחר שעמדנו על ביאור קושיות הגמרא מדוע דרושה ילפותא לפטור קטן, ומשביארנו את תשובת הגמרא שאכן יש הווה אמינא לחייב קטן, עלינו להבין את השלב האחרון בשקלא וטריא, דהיינו את דרשתו של רב שאכן אין דין בן סורר ומורה נוהג בקטן: האם פירוש הדבר שהתקרבנו לתחום דיני עונשין הרגילים, או שמא עדיין מדובר בחריג ייחודי ולא בענישה רגילה, אלא שקטן נתמעט מחריג זה? לשאלה זו חשיבות גדולה בדיני בן סורר ומורה, והיא צריכה להתלבן מתוך לימוד הדפים הבאים.