נידה | דף כו | דין יד בתנור חרס

כחלק מהדיון אודות דברים ששיעורם הוא טפח, עוסקת הגמרא בדינו של תנור שממנו בולטת אבן:

אבן זו מחוברת לתנור ומשמשת כבית אחיזה, ולכן היא מעבירה טומאה לתנור וממנו מדין 'יד', הנלמד בגמרא בחולין (קיא ע"א):

"'וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם', 'לכם' – לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות: יד להכניס ולהוציא".

הגמרא לומדת שכל דבר שמחובר לחפץ מסויים ומסייע לאדם להשתמש בו, יכול להעביר טומאה מהחפץ או אליו. כלומר, אם יד של כלי טמא נגעה בדבר טהור – הוא נטמא כאילו הוא עצמו נגע בכלי הטמא, וכן להיפך – אם יד של כלי טהור נגעה בטומאה, הכלי נטמא כאילו הוא עצמו נגע בטומאה.

הראשונים התקשו בשאלה מדוע יד בתנור מועילה אפילו להכניס את הטומאה, שהרי תנור הוא כלי חרס, והוא עצמו אינו מקבל טומאה מגבו – איך ייתכן שהיד תעשה מה שהחפץ עצמו אינו יכול לעשות? מדברי בעלי התוספות בכמה מקומות (כגון חולין כד ע"ב ד"ה וגבו) עולה כי הם סבורים שיד בכלי חרס אכן מועילה רק להכניס ולא להוציא, אף שבסוגייתנו לא משמע כך. לעומת זאת, הרמב"ן מביא דעה שיד מועילה בכלי חרס גם להכניס, וזהו דין מיוחד הנובע מגזירת הכתוב (כך סובר גם הרשב"א).

הרמב"ן עצמו מחפש תרחישים מיוחדים שבהם יש מקום לומר שיד תועיל להכניס טומאה לכלי חרס. דוגמא לתרחיש כזה היא יד שמחוברת אל תוך הכלי. אולם הסבר זה אינו עונה על הקושיא: מדבריו של הרמב"ן נראה שהטומאה נוגעת בחלק החיצוני של היד, ושוב חוזרת השאלה – כיצד ייתכן שהיד מטמאה מבחוץ, בעוד שהכלי עצמו יכול להיטמא רק מבפנים?

ייתכן ששאלה זו תלויה בהבנת יסוד דין יד, שאפשר להבינו בשתי דרכים (שאלה דומה עולה לגבי דין ידות נדרים, והר"ן אכן משווה בין שני התחומים):
א. היד היא הרחבה של החפץ עצמו.
ב. היד היא ישות נפרדת, המעבירה טומאה אל החפץ, אך אינה נחשבת חלק ממנו.

אם היד היא הרחבה של החפץ – אכן לא מסתבר שהיא תקבל טומאה באופן שבו החפץ עצמו אינו מקבל טומאה, אולם אם היד היא חפץ נפרד – ייתכן שדיני קבלת הטומאה של שונים משל כלי רגיל.