נידה | דף לא | מפני מה יולדת מביאה קרבן?

אשה שילדה חייבת להביא, לאחר תום ימי הטוהר שלה (ארבעים יום אחרי לידת זכר או שמונים יום אחרי לידת נקבה), עולה וחטאת. הברייתא בסוגייתנו דנה ביסוד חיובו של קרבן זה:

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?
אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

רבי שמעון בר יוחאי קובע שקרבן היולדת (יתכן שכוונתו גם לעולה, שגם היא, במידה מסוימת, באה על חטא, ויתכן שכוונתו רק לחטאת) נועד לכפר על חטאה של היולדת, שנשבעת מתוך כאביה שלא תיזקק לבעלה ולא תביא ילדים נוספים, ולאחר מכן מתחרטת על השבועה.

רב יוסף מקשה על נימוק זה:

נראה שרב יוסף בא להתמודד עם שתי הבנות אפשריות בנוגע לתפקידה של החטאת:
א. החטאת נועדה להתיר את השבועה, ולאפשר לאשה להיזקק לבעלה. כנגד הבנה זו באה טענתו הראשונה של רב יוסף, שהתרת השבועה תלויה בחרטתה של האשה, ולא בהבאת קרבן.
ב. החטאת נועדה לכפר על האשה, שעברה על שבועתה ונזקקה לבעלה. כנגד הבנה זו מציין רב יוסף שהקרבן על הפרת שבועה אמור להיות 'קרבן עולה ויורד', ולא קרבן יולדת.

הגמרא אינה מתרצת את קושייתו של רב יוסף, אלא ממשיכה את הברייתא, המסבירה גם את טומאת היולדת על פי סברתו של רבי שמעון:

"ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר?
זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר".

הברייתא מסבירה שהטומאה שהטילה התורה על היולדת, הכרוכה גם באיסור לבוא עליה, נובעת מהשבועה שהיא נשבעה – כל עוד היולדת לא התחרטה על שבועתה, היא אסורה לבעלה.

מכך שהברייתא מניחה שדי בחרטה מצד היולדת כדי להתירה לבעלה, נראה שבניגוד להבנה הראשונה שהעלינו לעיל, רבי שמעון אינו סובר שהחטאת נועדה להתיר את השבועה. אם כן, עלינו להניח שהחטאת נועדה לכפר על חטאה של היולדת.

אולם כדי להתמודד גם עם קושייתו השניה של רב יוסף, שלפיה הקרבן הראוי על הפרת שבועה אינו קרבן יולדת, נראה שעלינו לומר כי החטאת לא נועדה לכפר על כך שהאשה עברה על שבועתה, אלא על החטא שחטאה בשבועה עצמה. יש פגם בכך שהאשה החליטה שלא להיזקק לבעלה. הנכונות לוותר על מטרה חשובה כהבאת ילדים לעולם רק כדי להימנע מצער וכאב זמני, גדול ככל שיהיה, טעונה כפרה.

[דברים דומים מעט לדברינו שמעתי מפי מו"ר הרב משה ליכטנשטיין, שהסביר שהיולדת צריכה כפרה לא משום שהיא נשבעת בפירוש שלא תיזקק לבעלה, אלא מכיון שבתקופת הלידה היא מתרכזת, באופן טבעי, בעצמה ובוולדה. תופעה זו היא טבעית והכרחית, אולם בכל זאת יש בכך חיסרון מסוים, שכדי לתקנו עליה להביא קרבן. על פי הבנה זו היולדת אינה חוטאת ממש, וכפי שהגמרא מציינת במספר מקומות שחטאת יולדת "אינה באה על חטא".]