שיר השירים | ד | הנך יפה רעייתי

מיד לאחר החתונה שראינו בפרק הקודם, פרק ד' נפתח בדברי שבח שהדוד מרעיף על רעייתו. הרב מדן מציין שכל דברי השבח הם רמזים למקומות בארץ ישראל, ובכך אולי נרמז שהשיר הוא באמת שיר על ארץ ישראל ועם ישראל ולא על אישה בשר ודם.

בסרטון קצר מתוך אתר התנ"ך, ד"ר יושי פרג'ון מציין שבפרק א', כשמימוש אהבתה עם הדוד היה חלום רחוק, הרעיה תיארה הערצה מוחלטת וחד צדדית לדוד: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" (א, ד). במקום שהיא תשמח בו והוא ישמח בה, ויזכירו זה את דודיו של זה, היא מדמיינת שישבו שניהם ויהללו את הדוד. לאחר שהחתונה מתממשת הקשר הופך להיות דו צדדי – כשגם הדוד משבח אותה באותה מטבע בו שיבחה אותו. היא אמרה "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א, ב) וגם "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (א, ג) והוא אומר "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים" (ד, י). באופן זה המגילה מתארת קשר הדדי ובריא הרבה יותר. גם מצד הנמשל, יש הבדל בין אומה שרואה בעצמה אומה שפלה, שזוכה להיות עם המלך בחסד, לאומה שרואה את מה שיש בה, ומבינה שהיא מסוגלת לגדולות וממילא גם מחויבת לגדולות.

בסרטון נוסף, ד"ר יושי מצביע על מבנה המגילה שניתן לחלק לשניים. שני השירים הראשונים הם על המאבק של בני הזוג בדרך לחתונה. אבל שני השירים הבאים, מאמצע פרק ג' והלאה, מדברים על זוג שכבר התחתן ומימש את אהבתו. גם לאחר החתונה ישנם עוד קשיים ואתגרים. אותם פערי תרבות בין הדוד והרעיה ממשיכים להשפיע, ואותו הצורך להפגין נאמנות ולהקריב למען הקשר ממשיך להתקיים. החצי השני של המגילה בוחן האם הדוד והרעיה מסוגלים לתחזק את הקשר ולא רק לייצר אותו. גם בקורות ימינו כאומה התברר לנו שמבחן הנאמנות הוא המבחן המרכזי בו אנו נמדדים. 

אולי מתוך ההלם שקיבלה לגבי המשמעות של חתונה עם מלך, שששים גיבורים מקיפים את מיטתו ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ואולי מסיבה אחרת, הרעיה עוזבת את הארמון והזוג נפרד לזמן מה. במהלך דבריו המלך מציע להתרחק כמו שהרעיה ביקשה בפרק ב', לפני שהתחתנו: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה", ובהמשך גם יציין שהרעיה היא "גַּן נָעוּל" שיש צורך לבקש מהרוחות להפיץ את ריחו למרחוק: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" (ד, טז). אך למרות הפרידה הפרק מסיים שוב באווירה אופטימית כשהרעיה נענית לדברי המלך ומזמינה אותו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (ד, טז).