דילוג לתוכן העיקרי

מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 11

קובץ טקסט

 מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, אלח)

י. נבואתו השנייה של מיכיהו בן ימלה

           יט           וַיֹּאמֶר: לָכֵן[1] שְׁמַע דְּבַר ה'

רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ

וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

           כ                              וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד?

וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה.

           כא                           וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: בַּמָּה?

           כב                           וַיֹּאמֶר: אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו

וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

           כג            וְעַתָּה, הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה

                וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

 

1. "מבוכה גדולה"

"הדברים האלה הם מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעם" – כך פותח רד"ק את פירושו לנבואה זו, ואף ר"י אברבנאל בשאלתו הרביעית לפרשתנו[2] אומר אותם דברים, תוך שהוא מעלה שלוש שאלות:

           הדברים האלה מולידים מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעם:

(1) אם באמרו שהיה שואל ה' מי יפתה את אחאב – אומר, שלא היה צריך ה' יתברך אל מפתה [אשר] יפתהו, כי אם להעיר רצונו במה שיגזור חכמתו.

(2) ואם במה שאמר הרוח "אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ... וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו" (כא–כב), ויתחייב מזה שנביאי השקר היו מנבאים ברוח א-להין קדישין,[3] אם לא שהרוח והנבואה היה מכזב בהם, לא הם בעצמם!

(3) ואיך היה אפשר מהשפע האמתי, הנקרא 'רוח א-להים', ישפיע שקרים בנביאים?

שלוש השאלות שמעורר ר"י אברבנאל שייכות לתחום שניתן לכנותו תיאולוגי:

ראשית, אם רוצה ה' להפיל את אחאב ברמות גלעד, מדוע הוא זקוק לפתותו באמצעות גורם חיצוני (– 'הרוח' שתדבר מתוך גרונם של נביאי אחאב)? יכול הוא לפעול באופן ישיר על רצונו של אחאב (כשם שעשה ביחס לפרעה שהכביד את לבו).

שנית, איזו טענה ניתן לטעון נגד נביאיו של אחאב, הרי הללו היו אנוסים לנבא את מה שהרוח חייבה אותם לנבא! הם לא היו אפוא נביאי שקר, שהרי אמרו את מה שנתגלה להם ברוח א-להים, ורק הדבר שנתגלה להם בעצמו, הוא כזב![4]

ושלישית, והיא השאלה הקשה מכול: הייתכן שרוח שקר תישלח ממרום על ידי מי שחותמו אמת? הייתכן שה' ינבא בני אדם בשקר? וכדברי רד"ק: "רוח הנבואה לא יהיה, רק אמת בשם ה'!".[5]

2. תמיהה נוספת: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי י"א, יג)

נוסיף אנו תמיהה על תמיהותיהם של הקדמונים. מי הטיל על מיכיהו, או מי התיר לו, לגלות את מה שראו עיניו בחזונו במעמד השמיימי? האם אין הוא בדבריו "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי י"א, יג)?[6] כיצד מרשה לעצמו מיכיהו לחשוף תכנית שמיימית סודית ביחס לאחאב, אשר גילויה על פני האדמה, ובייחוד לאחאב עצמו, עלול לסכלה ולמנוע את התגשמותה?

הפסוק האחרון בדבריו של מיכיהו נאמר ממש בסגנון של גילוי סוד:

כג            וְעַתָּה, הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה

                וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

כלומר: אני אומר לך, שכל נביאיך מדברים מתוך רוח שקר שנתן ה' בפיהם. אולם דע לך אחאב: האמת היא שה' דיבר עליך רעה!

מי הרשה לו למיכיהו לגלות זאת?

ושמא תאמר: עצם הרשות שניתנה למיכיהו להיות עד להתרחשות השמיימית, היא בגדר רשות לו לגלות את מה שראו עיניו ושמעו אזניו, שלולי כן, על שום מה נפתח לו 'חלון' זה?

זו אינה תשובה, שכן כבר לימדנו עמוס בספרו (ג',ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ-דֹנָי ה' דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". ו'סודו' של ה' המתגלה לנביאיו, לא בהכרח נועד לפרסום, ואף אם נועד לפרסום, לא בהכרח שיש לפרסמו לפני בוא הדבר.אפשר היה למיכיהו לפרסם את דבר הפיתוי שנתפתה אחאב, לאחר שהלה מצא את מותו, כהסבר לסיבת מותו.[7]

3.החוט המשולש: פתרונם של ריה"ל, רד"ק ור"י אברבנאל

מחמת כל הקושיות הללו, ואולי גם מחמת קושיות נוספות שלא העלינו כאן, אין מנוס מלקבל את דברי רד"ק, הבאים כהמשך לתיאורו את המבוכה הגדולה שמעורר החזון של מיכיהו מיכיהו, אם נבין אותו כמשמעו:

והאמת, כי הא-ל העיר רוח נביאי שקר לפתות את אחאב ללכת לרמות גלעד, לפי שנתחייב מיתה לשמים. לא שבאה לאחד מהם רוח נבואה, אלא הערת רוח וחפץ לדבר אל אחאב דברים אלו.[8] והוא שאמר מיכיהו "הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה".[9]

ושאר כל הדברים (– שקדמו לפסוק זה) כמו "וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ... וַיֹּאמֶר: אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר..." כל אלה דברי מליצה הם, אמרם מיכיהו דרך הצעת דברים, לא שראה מיכיהו דברים אלה, ולא שמעם.[10]

כי רוח הנבואה לא יהיה רק אמת בשם ה'.[11]

קדם לרד"ק בכמאה שנה רבי יהודה הלוי, שאמר דברים דומים בספר הכוזרי שלו (מאמר שלישי סעיף עג, בתרגום י' אבן שמואל):

... אמר מיכיהו לאחאב: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וגו', וַיֹּאמֶר ה', מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וגו', וַיֵּצֵא הָרוּחַ וגו'" עד סוף כל המאמר שם – על צד האמת לא היה שם דבר למעלה (– יותר) ממה שהביע במאמרו "הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה". ושאר הדברים שם, אינם כי אם הקדמה ומבוא מליצי, שלא באו אלא לחזק אמתות הדברים ההם.[12]

וכשלוש מאות שנה אחרי רד"ק מפרש ר"י אברבנאל בעקבותיו:

"רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ" וגו' – עניין זה המאמר הוא משל... והכוונה, שראה שה' יתברך היה עומד לדין על עניין אחאב, וכל צבא השמים עומדים לפניו, מהם היו מלמדים זכות ומהם היו מלמדים חובה עליו... ואחרי טענותיהם כולם, אמר ה': "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב?" רצה לומר, שמצא אותו חייב מיתה, ולכן חיפש דרך להענישו בה ושיפול ברמות גלעד... והיה זה אומר בכה וזה אומר בכה – רצה לומר, שגלויים לפניו יתברך דרכים רבים להענישו בהם, ויהיו סיבות לרעתו. ושאמר הרוח "אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ... וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו" – אין העניין הזה כפי פשוטו, כי אם שה' יתברך העיר את רוח וחפץ נביאיו (– של אחאב) שידברו אל אחאב הדברים ההם שהיו אומרים מעניין הצלחתו, באופן שהמה יהיו סיבה לשייפול ביד אויביו וימות במלחמה.

ואין ספק שהנביאים ההם היו נבונים... וראו הצלחת אחאב בשאר המלחמות שעשה עם מלך ארם, וגזרו אומר שכך יהיה בפעם הזאת...

וזהו אמרו "וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה", רוצה לומר שהעיר את רוחם לשיאמרו זה, כדי שהוא יבטח בהם וילך וייכשל בפיהם (– על פיהם). והיה כל זה לפי שה' יתברך גזר עליו רעה שימות במלחמה.

הנה אם כן, הגזרה הנגזרה על אחאב הייתה מאת ה', ושהוא יתברך העיר את רוח נביאיו להצליחו בדבריהם כדי שיבטח וילך שמה, זה היה עניין המראה שראה מיכיהו. ושאר הדברים – הם מליצה ממנו והצעת דברים מעניין הדרוש.

והותרה בזה השאלה הרביעית.

ניכר שהבסיס לפירושו זה של ר"י אברבנאל הוא פירוש רד"ק, אך ר"י אברבנאל הרחיב את דברי קודמו בכמה כיוונים. נציין כעת הרחבה אחת כזאת (ובסעיף 5 להלן – הרחבה נוספת):

ר"י אברבנאל חוזר על דברי רד"ק כי ה' העיר את רוחם של הנביאים לדבר אל אחאב דברי עידוד והבטחת הצלחה במלחמתו. אולם למה הכוונה? האם לכך שה' פעל על בחירתם החופשית? אם כך הדבר, שַבנו אל קושייתנו שממנה ניסינו להימלט: כיצד שולח ה' רוח שקר אל נביאיו של אחאב? כוונתם של רד"ק ושל ר"י אברבנאל היא שה' הוא 'הסיבה הראשונה' לכל התרחשות, אולם נביאיו של אחאב פעלו על פי בחירתם שלהם ומתוך שיקולים שהנחו אותם בדבריהם. ר"י אברבנאל מוסיף וחושף בדבריו את השיקולים שהביאו את נביאי השקר לנקוט את עמדתם: "הנביאים ההם היו נבונים...וראו הצלחת אחאב בשאר המלחמות שעשה עם מלך ארם, וגזרו אומר שכך יהיה [גם] בפעם הזאת". שיקול זה – הוא 'רוח השקר' בפי הנביאים, אך הוא נובע מבחירתם שלהם ומנטיות לבם לומר דברים אלו.[13]

4. כיצד נדע מתי להבין דבריו של נביא כמשמעם ומתי להבינם כ'משל ומליצה'?

פירוש רד"ק עורר את ביקורתו של פרשן המקרא רבי שמואל לניאדו (סוף המאה הט"ז ותחילת המאה הי"ז) בפירושו לנביאים ראשונים 'כלי יקר'.[14] לאחר הביאו את דברי רד"ק במלואם הוא כותב:

ושארי ליה מאריה (– ויסלח לו אדונו – ה') שאמר על מיכיהו שאמר דברי מליצה שלא היו בנבואה. כי חלילה וחס לנביא ה' שידבר דבר קטן מה שלא נאמר לו! ובפירוש הוא אומר לו: "שְׁמַע דְּבַר ה', רָאִיתִי" וכו',[15] משמע שכל דבריו אלה דברי ה' ממש, אלא ודאי כולם היו מפי ה' בנבואה.

ואכן, פירוש זה שהבאנו בשם רבותינו הראשונים – ריה"ל, רד"ק ור"י אברבנאל – מעורר תמיהה: הנביא מעיד "רָאִיתִי אֶת ה'..." ובא הפרשן ואומר: לא ראה; הנביא מתאר שיחה שהתקיימה בשמים בין ה' ובין צבא השמים, ובינו לבין הרוח, ובא הפרשן ואומר: לא שמע הנביא כל זאת, לא היו הדברים, ואין כוונת הנביא אלא לדברי משל ומליצה, כהקדמה לעיקר נבואתו.

כיצד נדע אפוא מתי יש להפקיע מדברי נביא את משמעם הפשוט ומתי לא? על סמך אילו סימנים קבעו הפרשנים הנ"ל שדבריו של מיכיהו בתיאור החזון השמיימי (יט–כב) הם רק 'משל', ושלא ראה ושמע כל זאת?

שאלה זו מזכירה קצת את השאלה שעסקנו בה בעיון ח ביחס לדבריו הראשונים של מיכיהו לאחאב "עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ!" אף שם פירש רד"ק שדברים אלו אינם כמשמעם, שכן מיכיהו אמר את דבריו 'דרך היתול' – באירוניה, ואף שם שאלנו מתי רשאי הפרשן לייחס לדובר במקרא כוונה אירונית, כזו ההופכת את משמעם המילולי של דבריו.

אף התשובה שניתן לשאלתנו הנוכחית תהא דומה לתשובה המורכבת שנתנו באותו עיון. שלושה קריטריונים עומדים לבחינת הפרשן בבואו לקבוע מה טיב הדברים שאמר נביא:

1. אופן דיבורו של הנביא וסגנונו: כשם שהדובר באירוניה ובלעג מטעים לעתים את דבריו בדרך כזאת שהשומעים יודעים לזהות את כוונתו, אפשר שאף במקומנו דאג מיכיהו ליצור הבחנה ניכרת לשומעים בין דבריו שנאמרו כ'משל ומליצה' לבין דבריו שנאמרו כנבואה גמורה מאת ה'. אפשר אפוא ששומעיו של מיכיהו הבינו את כוונתו, ולא טעו בדבריו לחשוב שראה ושמע את כל האמור בראש דבריו. אמנם במקרה שאנו דנים בו עתה לא נאמרו דבריו של מיכיהו בטון לעגני, ובכל זאת ניתן ליצור הבחנה בדרכים שונות בין דבריו הראשונים לדבריו האחרונים. בהמשך עיון זה ננסה להוכיח את טענת הפרשנים שהבאנו מסגנון דבריו של מיכיהו.

2. ההֶקשר: ההקשר שבו נתונים דברי מיכיהו הנידונים עתה עשוי ללמד אף הוא על כוונת דבריו ועל הדרך שבה הובנו על ידי השומעים. ההקשר כולל הן את הרקע שקדם לנאומו זה של מיכיהו והן את התגובות השונות לדבריו לאחר שסיים לאומרם. על כך נדון בחלקו השני של עיון זה (שיישלח בשבוע הבא).

3. התוכן: המסלול הבסיסי והעיקרי שבו על הפרשן לצעוד בבחינת השאלה הנידונה כאן, הוא בחינת תוכן הדברים. שני האמצעים הקודמים שהזכרנו, לעתים עומדים לרשותו של הפרשן בגוף המקרא ולעתים אינם עומדים לרשותו. ברם, תוכן הדברים הוא האמצעי היחיד והעיקרי שתמיד ניתן וצריך לבחון אותו: במקום שדברי הנביא סותרים כל הגיון ישר וכל ערך דתי המוסכם במקרא במקומות רבים אחרים, יש לבחון את האפשרות שדבריו אינם מכוונים למשמעות המילולית שלהם אלא לכוונה שונה.

חזון מיכיהו במקומנו מתאים מאוד לקריטריון זה: דבריו הם "מבוכה גדולה למי שמבין אותם כמשמעם" מפני שהם סותרים יסודות מרכזיים במחשבת המקרא ובאמונה הישראלית: הם מציגים את ה' כמוגבל באפשרויות הפעולה שלו, ושלכן נזקק לתחבולות; הם מערערים את ההבחנה שהמקרא מבסס אותה במקומות רבים בין נביאי אמת לנביאי שקר, בהופכם את נביאי השקר של אחאב לכאלו המדברים ברוח הנשלחת אליהם ממרום; והחמור מכול: הם מייחסים לא-לוהים אמת את השימוש בשקר. בנוסף לכל הסתירות הללו לאמונות בסיסיות שבמקרא יש בדברי מיכיהו מן האבסורד: הנביא מגלה תכנית פעולה א-לוהית סודית, שבעצם גילויה הוא מסכן את אפשרות הגשמתה. לא ייתכן כי גילוי תכנית סודית זו שאינה ראויה להישמע (ודאי לא באזני אחאב שהתכנית הסודית מכוונת נגדו) הוא הוא "דְּבַר ה'" שמיועד לאחאב.

5. נאומו של מיכיהו: נבואה ובתוכה משל במאמר מוסגר

בסעיף זה נטען כי לא רק תוכנו של תיאור המחזה השמיימי בנאומו של מיכיהו מחייב לפרשו כריה"ל, רד"ק ור"י אברבנאל, כדברי מליצה. גם סגנון דבריו ומבנה נאומו מחזקים פירוש זה.

דבריו של מיכיהו בנויים כנבואה עיקרית שהיא המסגרת לנאומו, ובתוכה מאמר מוסגר המשמש כהסבר לעיקר נבואתו. להלן נבאר דבר זה:

בפתח דבריו אומר מיכיהו:

           יט           לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה'

המילים "שְׁמַע דְּבַר ה'" (או בדומה להן) משמשות במקרא כפתיחה רגילה להשמעת דבר ה' בפי נביא.[16] אפס, לאחר פתיחה זו בפי מיכיהו, לא באה נבואה כזו, אלא תיאור חזותי של מראה:

                           רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ...

הניגוד בין "שְׁמַע" שבפתיחה לבין "רָאִיתִי" שבהמשך, מותיר אותנו בציפייה לשמוע את דבר ה'. בהמשך 'חזונו' של מיכיהו אמנם נשמעים דברים שונים: של ה', של צבא השמים ושל הרוח. אולם כל הדיבורים הללו הם חלק מאותו 'חזון' שנפתח במילים "רָאִיתִי אֶת ה'...", ואין אלה דברי נבואה של הנביא לאחאב, נבואה שאותה אנו מחכים לשמוע לאחר הפתיחה "שְׁמַע דְּבַר ה'".

ובכן, היכן משמיע מיכיהו סוף סוף את נבואתו? נדמה כי נבואתו באה בסוף פסוק כג, במילותיו האחרונות בנאום זה:

                           וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

הקשר המילולי בין הפתיחה לחתימה "שְׁמַע דְּבַר ה'" – "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" מעיד שהמילים החותמות את נאומו הן דבר ה' שאליו כיוון מיכיהו בראש הנאום הזה.

המעבר המתמיה שעושה מיכיהו בין "שְׁמַע דְּבַר ה'" לבין "רָאִיתִי אֶת ה'", משמש מעין הודעה לשומעיו שכאן נפתחים סוגריים, ומתחיל 'מאמר מוסגר' שאינו דבר ה' שלקראתו הכין אותנו הנביא בראש דבריו. דבר זה ניתן להמחישו לשומעים אף בטון הדיבור המשתנה, בהפסקה קלה בין הפתיחה לבין מה שבא בהמשכה, ואולי באמצעים נוספים מעין אלה, שאינם ניתנים להעברה בכתוב.

אמנם המילים החותמות את נבואתו, "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה", אינן ציטוט ישיר של דבר ה', אלא אך ציטוט עקיף שלו, אולם לאחר המאמר המוסגר אין צורך להביא את דבר ה' כלשונו: דבר ה' להביא רעה על אחאב כבר בא לידי ביטוי במאמר המוסגר, בציטוט דברי ה' לפמלייתו בראש פסוק כ: "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד". ואף שדברים אלו לא נאמרו באמת, אלא הם 'משל ומליצה', כדברי המפרשים שאנו הולכים בעקבותיהם, בכל זאת הם 'חוסכים' את הצורך לצטט את דבר ה' בציטוט ישיר, ומאפשרים למסור אותו במילים קצרות המסכמות את עניינו – "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה". אנו כבר יודעים כי 'רעה' זו היא שאחאב יפול ברמות גלעד.

מיכיהו מסיים את החזון שהביא בתוך 'מאמר מוסגר' תוך שהוא שב וממחיש לשומעיו (וכמובן גם לנו, קוראי דבריו) באמצעות סגנון דבריו שכאן הסוגריים נסגרו:

           כג             וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה...

התיבה "וְעַתָּה" מבטאת במקרא הגעה לתכלית הדברים לאחר סיום ההקדמות,[17] והיא קובעת אפוא שמה שקדם לה הוא רק מבוא והקדמה בדרך ההמחשה הציורית לטענה העיקרית שבפי מיכיהו: נביאיך אלה – משקרים, והשקר שבפיהם – תפקיד יש לו מאת ה', שהרי ה' דיבר עליך רעה!

 

ר"י אברבנאל (שלא כרד"ק שממנו לקח את דבריו) חיפש משמעות ב'דברי המליצה' הללו: מדוע בחר מיכיהו להקדים לעיקר דבריו (בפסוק כג) דווקא סיפור דמיוני זה, על ישיבה שמיימית כמו זו המתוארת בדבריו? מה הקשר בין סיפור זה לעיקר נבואתו?

על כך עונה ר"י אברבנאל כי "עניין זה המאמר הוא משל", והוא מסביר מה הנמשל של כל פרט בסיפורו של מיכיהו. בדרך זו הוא יוצר התאמה מפורטת בין הסיפור הדמיוני שבפי מיכיהו – 'המשל' – לבין המסקנה בפסוק כג שהיא היא תורף הנבואה – 'הנמשל'. וכרגיל במקרא, שני חלקי הנמשל הכלולים בפסוק כג באים בסדר הפוך (כיאסטי) לשני חלקי המשל בפסוקים יט–כב.

נביא להלן את המשל כנגד הנמשל כפי שמסבירם ר"י אברבנאל:

 53neviim-table

 

נמצא כי הן סגנונו של מיכיהו ("שְׁמַע"-"רָאִיתִי"; "וְעַתָּה") והן המבנה של נאומו, כפי שהבלטנו אותו בדרך כתיבתו בראש עיון זה, מדריכים את שומעיו לזהות את חזונו המתאר את המתרחש בשמיים כמאמר מוסגר שאינו חלק מנבואתו. ממילא אין לפרש את החזון הזה כחזון נבואי אמתי, אלא כפירושם של רבותינו הראשונים ריה"ל, רד"ק ורי"א, כמבוא רטורי על דרך המשל והמליצה, למסקנה הנבואית שתבוא בסיום המאמר המוסגר – בפסוק כג. ניתן להניח כי שומעיו הנבונים של מיכיהו עמדו על כוונתו מתוך סגנונו, ולא טעו לחשוב שדבריו באותו 'מאמר מוסגר' – פשוטם כמשמעם.

(השלמת עיון זה תישלח בשבוע הבא)

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת


[1] המילה "לָכֵן" שבראש דברי מיכיהו נועדה לקשור את דבריו אלו לתגובת אחאב אשר נאמרה ליהושפט בפסוק הקודם יח, על נבואתו הראשונה של מיכיהו: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע". על כך עונה מיכיהו "לכן – הואיל וחשדתני בזה (- שמלבי אני מדבר עליך רעה) – אפרש לך מוצא דבר (- את מקור הנבואה הרעה שבפי), ותשכיל לדעת שהאמת אתי" (לשון בעל המצודות).

[2]  הפרשה התשיעית בספר מלכים על פי חלוקתו של ר"י אברבנאל כוללת את פרקים כ'–כ"א–כ"ב (עד פסוק מ). לפני שהוא מתחיל לפרש את פרק כ' הוא מקדים שש שאלות מרכזיות בנוגע לשלושת הפרקים הללו.

[3] הצירוף "רוח א-להין קדישין" חוזר בספר דניאל ארבע פעמים, ובכולן מתואר דניאל כמי שיכול, ברוח א-לוהים שבו, לפתור חלומות וחזיונות נבואיים. ר"י אברבנאל משתמש במילים אלו, משום שדניאל עצמו לא היה נביא, ובכל זאת נאמרו דבריו ברוח הקודש. אף נביאיו של אחאב לא היו באמת נביאים, אך מדברי מיכיהו יוצא כי בפעם הזאת נאמרו דבריהם ברוח א-להים.

[4] על המשנה במסכת סנהדרין (פי"א מ"ה) "המתנבא מה שלא שמע...מיתתו בידי אדם" מובאת בגמרא (סנהדרין פט ע"א) הדוגמה: "כגון צדקיה בן כנענה". ועל כך שואלת הגמרא (בתרגום לעברית): "מה היה לו לעשות, רוח נבות הטעתה אותו!" (בהמשך הגמרא מובאת דרשתו של רבי יוחנן כי 'הרוח' שהציע עצמה לפתות את אחאב הייתה רוחו של נבות שנרצח בידי אחאב).

שאלת הגמרא היא מעין שאלתו של רי"א (אלא שהיא נשאלת במישור המשפטי, ואילו זו של רי"א – במישור התיאולוגי).

[5] אף בדבר זה התקשו חז"ל, שפירשו את מראה מיכיהו כמשמעו, ולכן פירשו את מה שנאמר במראה זה (פסוק כב) "צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" – "צא ממחיצתי, שכן כתיב (תהלים ק"א, ז) 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי'" (סנהדרין קב ע"ב  ובמקבילות).

[6] והאם אין הוא מוציא עצמו בדבריו מן האמור בצלע השנייה והניגודית של הפסוק במשלי: "וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר".

[7] ושמא תענה ותאמר: כוונת הגילוי שגילה מיכיהו לאחאב היא ללמדו וללמד את הכול, כי ניטלה ממנו הבחירה החופשית, ואף שהתכנית הא-לוהית לכך שהוא "יַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד" נודעת לו מפי נביא, אין הוא מסוגל לחזור בו מדרכו ולהימנע מלעשות זאת, והוא מוכרח לצאת למלחמה (בדומה לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה ו, ג על פרעה). כבר הבאנו תפיסה כזו של מגמת הסיפור בעיון ז3 ודחינו אותה מטעמים שונים. הוכחנו שם כי מגמת הסיפור היא בדיוק ההפך מכך, וכי נבואת מיכיהו נועדה להעמיד את אחאב במבחן הבחירה החופשית בין שתי אפשרויות. כאן נוסיף על האמור שם: מגופם של דברי מיכיהו ניתן לפרוך טענה זו. ה' שואל בחזון שראה מיכיהו: "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב..." (פסוק כ) 'פיתוי' הוא פעולת שכנוע ולחץ פסיכולוגי על אדם בעל בחירה, שיעשה דבר שאינו טוב לו מתוך אשלייה שהוא טוב וכדאי (שמות כ"ב, טו; דברים י"א, טז; שופטים ט"ז, ה; ירמיהו כ', ז). אדם שנעדרת ממנו הבחירה החופשית – אין צורך לפתותו! אולם כאשר מפתים אדם, ובא אדם אחר ומגלה למפותה כי הדבר שמפתים אותו לעשותו הוא באמת לרעתו, עשוי הדבר לבטל את כוח הפיתוי, ולהשיב למפותה את כושר שיפוטו האובייקטיבי. והרי זה הדבר שעושה מיכיהו: הוא מגלה לאחאב סוד זה, שנביאיו מפתים אותו על מנת להכשילו – ובכך הוא מחזיר לאחאב את חופש הבחירה!

[8] כלומר, מאחורי נבואתם של נביאי השקר אמנם עומדת כוונה א-לוהית שיאמרו דבריהם, ורצון הא-ל הזה עורר את רוחם לנבא את נבואת השקר שלהם. אולם הם לא קיבלו נבואה ממשית מאת ה' כמצטייר מתיאורו של מיכיהו.

[9] כלומר, מה שאמר מיכיהו בסוף דבריו (בפסוק כג) זהו תורף דבריו, וזהו עיקרה של נבואתו: דברי השקר של נביאי אחאב מקורם ברצון ה' להענישו כדי שימות במלחמה.

[10] כלומר, כל התיאור של החיזיון השמיימי אינו אלא המחשה דרמטית בדרך מליצה של הרעיון שבא בסיומו של התיאור הזה, כי ה' אכן חפץ בנבואתם של נביאי השקר, אך אין כוונת מיכיהו לכך שדברים אלו התרחשו באמת, ושהוא היה עד ראייה ושמיעה להם.

[11] זוהי הסיבה העיקרית למבוכה שגורמים דברי מיכיהו אם מבינים אותם כמשמעם, ועל כן יש לפרשם בדרך המוצעת למעלה.

[12] אין ספק שדברים אלו של ריה"ל עמדו לפני רד"ק כשכתב את דבריו: הדמיון בתוכן ובסגנון אינו יכול להיות מקרי.

[13] בדרך דומה להסברו של ר"י אברבנאל כאן את המכניזם שבאמצעותו מעיר ה' את רוח החוטא לחטוא, מפרש ר"י אלבו בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק כ"ה) את דברי הכתוב על הכבדת לב סיחון להילחם בישראל "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ב', ל) – אין הכוונה שה' התערב בבחירתו החופשית של סיחון, ומנע ממנו להיענות לבקשתם של ישראל בחיוב (כדרך שפירש הרמב"ם); סיחון ראה שישראל נוטים מעל שכניהם המסרבים לתתם לעבור בגבולם פעם אחר פעם – פעם נטו מעל אדום ופעם נטו מעל מואב, כמתואר לפני כן באותו מקום בספר דברים. התנהגותם זו של ישראל נבעה מציווי מפורש של ה', שלא יתגרו מלחמה בעמים אלו, אך סיחון לא ידע דבר זה. הוא פירש זאת כחולשה ופחדנות, ועל כן סירב לבקשתם של ישראל, "וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה" (שם לב). נמצא שה', בציוויים שציווה את ישראל ביחס לאדום ולמואב, 'הקשה את רוחו' של סיחון 'ואימץ את לבבו' להילחם בישראל, כדי לתתו בידם.

על זו הדרך מפרש ר"י אברבנאל במקומנו: נביאי השקר של אחאב ראו כיצד פעם אחר פעם ניצח אחאב את ארם במלחמות שתיאורן בא בפרק כ'. הם לא הכירו את הרקע הדתי-נבואי לניצחונותיו אלו (שבו עסקנו רבות בסדרת העיונים לפרק זה), וגם לא את ההבדל, מבחינתה של הנבואה, בין המלחמות ההן למלחמה שאליה חפץ אחאב לצאת עתה. ועל כן הם עשו קל וחומר: אם בהיות אחאב ועמו מיעוט מותקף הוא ניצח את ארם, קל וחומר שהוא ינצח אותם כשהוא היוזם את המלחמה וכשהוא מחוזק בצבא יהודה בראשות יהושפט.

מסקנתם זו היא 'רוח שקר', וניתן לייחסה במידת מה לה', שעורר אותם למסקנה זאת, בהנחילו ניצחון כפול לאחאב על ארם בסיבובי המלחמה הקודמים.

[14] ר"ש לניאדו נשלח על ידי רבי יוסף קארו מצפת לכהן כרבה של חלב (– ארם צובה). פירושו על התורה קרוי 'כלי חמדה', ועל ספר ישעיהו – 'כלי פז'. פירושו על נביאים ראשונים 'כלי יקר' נדפס עוד בחייו בוונציה שס"ג – 1603. פירוש זה חזר ונדפס בדורנו בתשעה כרכים (תשמ"ה–תשנ"ד) על ידי הרב עזרא בצרי, הוצאת מכון הכתב בירושלים. יש לציין כי במהדורה זו ישנם שיבושי העתקה רבים.

[15] הקורא הרגיש חש בודאי בקושי המתבלט בציטוט זה, וממילא במסקנה שמסיק הפרשן ממנו: הנביא מקדים "שְׁמַע דְּבַר ה'" אך אינו ממשיך בציטוט נבואה, אלא במילה "רָאִיתִי". על נקודה חשובה זו המשמשת דווקא הוכחה לפירוש רד"ק נעמוד בסעיף הבא.

[16] ראה: במדבר י"ב, ו; שמ"א ט"ו, א; מל"ב כ', טז; מל"ב ז', א; ישעיהו א', י; ישעיהו ל"ט, ה; ירמיהו י', א; ירמיהו כ"ב, ב; שם שם כט; שם ל"ד, ד; יחזקאל ט"ז, לה; יחזקאל כ"א, ג; עמוס ז', טז; ועוד דוגמאות רבות.

[17] הנה דומגאות אחדות (מעטות מרבות) מספר בראשית: בראשית ד', יא; י"ב, יט; כ"ד, מט; ל"א, מד; מ"א, לג; מ"ד, ל. בספר בראשית ובמקרא כולו ישנן עוד עשרות דוגמאות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)